שלום,
אני רוצה לשתף בכמה דברים שאני חווה כרגע בטיפול.
1. אני מרגישה קושי עצום לשתף את המטפלת בחוויות האישיות שלי. בין אם מדובר בחיי היום יום ובין אם בהיסטוריית החיים והשתשלות האירועים. מדי פעם אני מסוגלת לדבר וגם אז זה שטחי ולא מגיע לעומק. כשזה מגיע לנקודות כואבות או אישיות אני נסוגה אחורה.
2. קשה לי לבטא את הצורך, או אולי המטרה שלשמה הגעתי לטיפול - אני מחפשת מקום בטוח ודמות יציבה. המטפלת רק יודעת שאני רוצה טיפול ארוך טווח. ניסיתי להעלות את הנושא ופתאום הרגשתי פער בין מה שאני מרגישה וחושבת בין הפגישות (הצרכים, הרצונות והמחשבות) לבין הפגישה הפרונטלית שמשתקת אותי וגורמת לי לחשוב פעמיים אם לשתף או להתחייב.
3. היום הגעתי לפגישה וראיתי שקית שכתוב עליה חג פורים שמח. התעלמתי ממנה לאורך כל הפגישה. נושא החג, התחפושות או כל דבר שנוגע לא עלה כלל בפגישה. לאחר שהסתיימה השעה ישבתי ברכב (מה שאני בדרך כלל לא עושה) ואחרי מספר דקות ראיתי את המטפלת יוצאת לכיוון הרכב שלה עם קופסאות ושקיות. אני לא יודעת אם מטופלים הביאו לה או שהיא הכינה או לא יודעת מה. משהו בתחושה הרגיש לי שאולי אחרים הביאו לה משהו ואני לא. אני יחסית לא הרבה זמן נמצאת אצלה, כשלושה חודשים ובטיפול הקודם שהייתי בו מעולם לא הבאתי למטפל מתנה או הוא הביא לי לחג\יום הולדת וכו'. חשוב לי לציין שביקשתי בתחילת הטיפול לכתוב מדי פעם למטפלת כי יש לי קושי לבטא את עצמי ודרך הכתיבה אני אוכל להגיד דברים שאולי בפגישה קצת פחות. היא לא הסכימה ואמרה שמעדיפה שנדבר על הדברים. די הנחתי לזה והשלמתי עם העובדה שלא אוכל לכתוב לה. אני חושבת שגם מכאן במובן מסוים לא חשבתי לתת לה מתנה או לכתוב לה משהו.
4. ההרגשה של לראות במקרה מטופל אחר שנמצא לפני עוררה בי תחושת גועל מסוימת. לא כי חלילה יש לי משהו נגד המטופלים, אלא כי פתאום הרגשתי את התחושה הזו שאנשים נכנסים ויוצאים מהמטפלת. אמנם לא במובן הפיזי אבל באיזשהו מקום היא לגמרי כמו 'זונה'. כאילו היא מוכרת את עצמה לשעה אחת עבור אחרים ואולי אני בשבילה רק השעה הזו. הרי הכל קורה כל כך מהר, בום ונגמר.