היי,

הפגישה האחרונה הייתה מורכבת. הגעתי לפגישה ללא חשק לדבר ואכן כמעט ולא דיברתי. לאחר מספר דקות ביקשתי לצאת מהחדר וללכת. יצאתי וישבתי בחוץ. המטפלת ביקשה שאכנס ונדבר. נכנסתי. לא יכולתי להסתכל עליה, הסתרתי את הפנים שלי עם הידיים. רציתי שוב ללכת. יצאתי. ישבתי ברכב ואחרי חמש דקות שוב חזרתי עד לסוף הפגישה. היה לי קושי גדול לשתף אותה במה שעובר עליי. היה לי שבוע טעון וקשה. לפעמים מרגיש לי שהזמן עד הפגישה מקהה את התחושות וגם אם קרה משהו קשה אין לי רצון לשתף. היא אומרת שאולי זו טראומה מתקופה מוקדמת ושזה משתחזר כרגע מולה. היא אומרת שאני צמאה לקשר ושיש לי משאלה שהיא תבין אותי. לא יכולה להגיד שהיא לא צודקת. יחד עם זאת, הכאב באותו רגע היה בלתי נסבל. הפגישות הבאות נופלות בדיוק על החג ולא רציתי לקבוע מועד חלופי. אמרתי לה שניפגש בעוד שלושה שבועות. היא תמיד אומרת שהרצף כל כך חשוב. יצאתי בתחושות מעורבות. מצד אחד, ההפסקה הזו כדי להבין מה קורה שם בטיפול ולמה כואב וקשה לי. אני שם כבר ארבעה חודשים ונראה שאני דורכת במקום. מצד שני, אני הייתי רוצה שהיא זו שתשלח הודעה ובכל זאת תנסה לשכנע שאגיע ושאני לא ארגיש שהיא מוותרת עליי.