שלום ליטל,

לאחרונה עולות בי במחשבות בעקבות הטיפול שאני נמצאת בו. לפעמים מרגיש לי שהמטפלת ותיקה ומנוסה ולא מתרגשת משום דבר. שיש לה תשובות מוכנות להכל. היא יודעת לענות בצורה כזו שהתשובה היא חד משמעית ואי אפשר לערער עליה או להיכנס לוויכוח. מצד אחד, אני כולי מתפעלת מהיכולות שלה והביטחון העצמי שהיא מפגינה. מצד שני, מרגיש לי לפעמים שהיא פועלת בצורה טכנית. אולי היא לא מרגישה אותי. אולי היא לא בקשיבות מלאה. שיש לה עוד כל כך הרבה מטופלים ואני יודעת שיש לה לא מעט כי היא אמרה וגם כי לפעמים קשה להזיז לשעה אחרת. אני תוהה לעצמי כמה באמת אני חשובה לה, אם אכפת לה. אולי היא נכנסת לטיפול כבר בהליכה. לא חושבת. לא באמת נכנסת לעומק. אני בכלל מרגישה לפעמים קצת אחרת משאר המטופלים. אולי אני המטופלת הקשה, המאתגרת. ולמה אולי? זה בטוח. אני זו שלא מפסיקה לעשות לה אקטינג אאוט. יושבת ושותקת. מבטלת. כועסת. רוצה למתוח את הגבולות אבל היא לא מאפשרת. היא יודעת כמה הכתיבה היא חלק בלתי נפרד ממי שאני ושבטיפול הקודם זה היה חלק בלתי נפרד. עכשיו היא לא מסכימה ואומרת שהיא רוצה שהכל יהיה בפגישה עצמה. היא לא מאמינה בהתכתבויות ואומרת שאם קשה אז להוסיף פגישה אבל לא לכתוב. אני לא יודעת אם היא באמת איתי או שאני רק עוד שעה בלו"ז האישי שלה. אני חשובה לה? היא חושבת עליי? אולי אני כזו קשה ומסובכת בשבילה והיא פשוט נותנת לטיפול להיות כדי שאגיע ואנסה אבל מבחינתה אין לזה משמעות?