הי,
בת 28, נשואה אמא לשניים, מצליחה בחיים באופן כללי, הייתי מורה היום אני לומדת לתואר ראשון בפסיכולוגיה ומנהלת מחלקה לקידום נוער,
תמיד היה לי קטע כזה שכל פעם שהייתי שומעת על מישהו שמת ,הייתי מדמיינת איך יהיה כשאני ימות, בדגש על איך תיראה הלוויה שלי, איך ירגישו האנשים סביבי,
זה היה מנוע ממש חזק. לדוגמא הספר מי יבכה כשתמות. ממש נמצא לי בראש בלי הפסקה,
אני ממש עושה הרבה כדי שכולם יבכו כשאני ימות. תמיד זה היה נראה לי בסדר,
בזמן האחרון כל פעם שמישהו מת בגיל צעיר(זקנים לא מזיזים לי), אני מתעסקת בזה יותר מידי, חושבת על זה וישר מדמיינת שאותו דבר קורה לי או לאחד מבני משפחתי הדמיון כל כך חי עד שאני מתחילה לבכות ממש, ויכולה להיות עצובה יום שלם.
הבעיה שבערך כל שבוע יש טרגדיה והכל היום כל כך מתוקשר אז לפחות פעם בשבוע אני חושבת על המוות, כבר נהיה לי ממש רע מזה, אמנם אני מתפקדת רגיל שמחה וצוחקת, יוצאת, מטפלת בילדים, עובדת מתנדבת אבל ברגעים של שקט אני ממש יכולה להיכנס לדמיונות ולדיכאון,
לאיזה טיפול כדאי לי ללכת?
התקציב שלי מוגבל וגם הזמן...
תודה רבה מראש