אני נמצאת בטיפול פסיכותרפיסטי כבר שנה בשל אובדן קשה שחוויתי.
הטיפול נכון לי, אולם לאחרונה אני מתלבטת לגבי ההמשך:
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, שכבר אין לי דברים חדשים לספר וכל פעם אני שוברת את הראש איזה תכנים חדשים להביא לטיפול.
המטפלת לא שואלת יותר מדי ונותנת לי להוביל את המפגש.
בשיחות כמעט לא עולים נושאים נוספים, הכל ממוקד אובדן. אני לא יודעת האם ככה אמור להיות, או שמא אפשר להעלות גם נושאים אחרים ( למשל דילמות בעבודה ).
גם המטפלת מבחינתה לא כל כך מעלה נושאים נוספים. יש לא מעט רגעי שתיקה.
מצד שני. אני מחכה בכיליון עיניים למפגש השבועי . הידיעה שיש לי מקום מוגן לפרוק את אשר על ליבי מאד מחזקת. לא רואה את החיים שלי בלי השעה הזו....גם לא רואה את עצמי עוברת למטפלת אחרת ומתחילה הכל מהתחלה....
דיברתי על כך בעקיפין עם המטפלת, היא אמרה לי שכל עוד אני זקוקה לה, היא תהיה שם עבורי, אבל, נדמה לי שהיא קצת מיצתה אותי.
מה דעתך? האם נכון להמשיך?
שלום שירה.
נשמע מדברייך שאת מרגישה בשלות להעמקה והתבוננות בנושאים נוספים מלבד לאובדן, ושהאפשרות להעמקה מעוררת גם חששות ותהייה האם את במקום ובטיפול המתאימים לכך. לאור זאת, אני מציעה לפתוח את הנושא באופן ישיר וברור מול המטפלת ולבחון לאן השיח לוקח אתכן. לפעמים, שיח מסוג זה מאפשר להבין מה מעכב את ההתקדמות ולכוונן טוב יותר את התהליך הטיפולי. במידה וגם לאחר ניהול שיח משמעותי בנושא לא חל שינוי, זו עשויה להיות אינדיקציה לכך שכדאי לשקול את החלת הטיפול.
ליטל
