שלום ליטל,
אני בת 34, רווקה ומעל עשור בטיפול דינמי.
בחודשים האחרונים נהיה לי בלתי נסבל בטיפול. היא אומרת שאני לא מתמסרת לטיפול. אני מרגישה כל הזמן תחת ביקורת בפגישות.
היא אומרת שאני באה עם התנגדות קשה, שאני אמבוולנטית ואי אפשר ככה שזה יותר מדי זמן.
אני מרגישה בתוך לופ עם עצמי, מבולבלת ולא מבינה מה עובר עליי.
יש הרבה דברים שהטיפול קידם אותי, והיה לי קשר ממש טוב עם הפסיכולוגית... ועדיין יש לי בה תלות.
אבל כבר תקופה שאני לא מצליחה כבר לתקשר איתה... אני בהימנעות מלגעת בדברים קשים, בהימנעות מדייטים ועוד ועוד. ממש נתקעתי בחיים. כל החברות כבר עם ילדים, כולם מתקדמים בחיים ורק אני מאחור. הפסיכולוגית טוענת כבר המון זמן שאני לא מרפה משליטה וזה מה שתוקע אותי. אני לא יודעת כבר אם לסיים את הטיפול, כל פגישה גורמת לי למצוקה והרסנות. כל פגישה נראית אותו דבר. בתחושה שלי היא כבר מיואשת ממני, וגם אני מיואשת. אשמח להכוונה ממך איך לגרום למשהו להשתנות... אולי כדאי לסיים את הטיפול?
תודה רבה! מאי
שלם מאי.
אני שומעת את הקושי והכאב הרב שאת חווה בטיפול, אם כי נשמע שלב הקושי הוא שהמטפלת מפגישה אותך עם התקיעות והקושי להיפרד ממנה. אם אני קולטת נכון, לא מדובר ביאוש או "נמאס" של המטפלת, אלא להיפך, במאבק עלייך, וניסיון למנוע ממך להתקע באופן הרסני. לאור זאת, אני חושבת שחשוב להמשיך ולבחון בטיפול מדוע התקדמות ושינוי מכאיבים, מאיימים ומקשים עלייך כל כך. סביר להניח שיש סיבה נפשית טובה לכך, שבירור שלה עשוי להביא לשחרור התקיעות. לצד זאת, כדאי לבחון האם יש אלמנטים בטיפול ששינוי שלהם יכול לסייע. למשל, חלק מהמטופלים נעזרים מאוד, בתקופות של תקיעות וקושי, בהעלאת תדירות המפגשים או בטיפול תרופתי זמני.
כך או כך, אל תוותרי, ודעי שלפעמים דווקא רגע לפני שינוי והתקדמות משמעותיים הנפש מפוחדת ולכן גם נאבקת ונתקעת.
ליטל
.jpeg)
.jpeg)
.jpg)
