שלום לכולם,
לפגישה האחרונה הגעתי כשאני עם מטרה ברורה לשאול את המטפלת שאלה. רק שאלה אחת ולקבל עליה מענה. שאלתי אותה אם היא תהיה כאן תמיד והיא ענתה שכן, כל עוד ארצה להגיע לטיפול ובהנחה שנשמור על גבולות מוסכמים ומוגדרים מראש. הרגשתי הקלה גדולה לקבל את התשובה שלה. בהמשך הפגישה היא הנחיתה עליי פצצה, לפחות ככה הרגשתי באותו רגע. היא אמרה שהיא יוצאת לחופשה בת שבועיים במהלך חודש אוגוסט. התגובה הראשונית שלי הייתה של הפתעה גמורה. הרגשתי שהיא ממש הורגת אותי. אמרתי לה שהיום זה תאריך הפטירה שלי. הרגשתי תחושות קשות מאוד. לא ישנתי בלילה וביום שלמחרת בקושי תפקדתי. זה טלטל אותי ברמה האישית. היו לי מחשבות גם לבטל את הפגישה שלאחר מכן. לא ביטלתי והגעתי. חשבתי כמה פעמים אם להיכנס לקליניקה. ישבתי בחוץ על המדרגות משהו כמו עשר דקות והיא אפילו לא טרחה לפתוח את הדלת או לשלוח הודעה. חשבתי לעצמי אם בכלל אכפת לה, אם הגעתי או שלא. אולי קרה בכלל משהו? בכל מקרה, החלטתי לדפוק בדלת להיכנס. המשפט הראשון שפתח את הפגישה היה על הגבולות. היא אמרה שצריך לסיים בזמן את הפגישות (יש לי נטייה להתעכב ולרצות להישאר יותר). דבר נוסף היה שזכותה לקחת חופשות וזה חלק מהסטינג. אני לא יודעת למה אבל הרגיש לי שזה תקיף, חד משמעי ושלא אכפת לה. נסגרתי עוד יותר בתוך עצמי ולא הייתי מסוגלת כמעט לשתף בכלל במה שאני חושבת ומרגישה. אמרתי לה כמה פעמים שאני מרגישה אותה אחרת, שונה. החוויה הייתה שמשהו קורה. ההבטחה הזו שנכתבה על דף נחוותה על ידה כשבירה והרחבה של הסטינג, הרי הטיפול בדיבור והיא לא חייבת לכתוב לי שום דבר. כאב לי. הרגשתי שמשהו עובר עלייה. לא מתאים לה לדבר ככה. לצערי, היא לא מסוג האנשים שיתנצלו ויודו שקרה להם משהו או שחלילה היא תשלח הודעה. אמרתי לה שאני פשוט לא יכולה להמשיך לשבת ואחת לכמה זמן הבטתי בשעון כדי שלא אגזול מזמנה היקר ונסיים בזמן. היא אפילו לא הייתה יכולה להתחייב לי שתגיד לי מתי נשארו חמש דקות לסיום, עד כדי כך. שלוש דקות לפני הסיום קמתי וביקשתי ללכת. אמרתי לה שלא אגיע לפגישה הבאה כי יש לי התחייבות מהעבודה. היא חושבת שתמיד חשוב לדבר אבל בשביל מה אם גם ככה אני לא אצליח וגם כי זה לא באמת משנה?
מכיוון שהיו לי תחושות מעורבות לגביה, החלטתי להישאר מחוץ לקליניקה במרחק סביר. לא עברו חמש דקות מסיום הפגישה ולפתע היא נכנסת לרכב, אח שלה מצטרף וגם אמא שלה המבוגרת. ידעתי שהיה שם משהו. ידעתי שהיא לא סתם כל כך חסרת סבלנות. הרגיש לי שמשהו בה אחר ושונה. ברור לי שהיא מעולם לא תודה שקרה משהו בחיים האישיים שלה. אני בתחושות קשות לגבי הפגישה שהייתה מבחינתי ריקה. גם התחילה בעשר דקות איחור כי לא רציתי להיכנס וגם חסרת מילים משמעותיות. פתאום היא מתרחקת ממני. המקום שרציתי שיהיה בטוח בשבילי. אני מרגישה שהכל טכני ושהיא לא רוצה או יכולה ליצור משהו עמוק ואינטימי. אני צמאה לאהבה ממנה. רוצה ממנה קצת יחס. רוצה ממנה את הקלילות, הציניות, הצחוק המתגלגל. רוצה לראות את העיניים היפות שלה מסתכלות עליי בהתפעלות. איך אני מסבירה לעצמי מה היה שם ואיך מתקדמים משם?
שלום ליאור.
נשמע מדברייך שדרך היבטים הקשורים בסטינג ובגבולות, את מנסה לקבל מענה לכאב והספק שמלווים אותך סביב השאלה כמה באמת את אהובה, רצויה ומיוחדת, עבור המטפלת. את מנסה להרגיע את הספק המייסר דרך היבטים אלו אך באופן מתסכל מכאיב, נשמע כי בין אם הדברים עובדים היטב ובין אם לא, אין מנוס ממפגש עם הספקות והתהיות לגבי הקשר עם המטפלת. היבטים אלו, אני יכולה רק לשער, רלוונטיים לא רק לקשר עם המטפלת אלא לקשרים נספים בחייך ולתהיות נוספות לגבי משמעותך עבור אנשים אחרים. לאור זאת, אני מציעה לא להתמקד ב"להסביר לעצמך" אלא להיפך- לשתף את המטפלת בתחושות ובכאב, ולאט לאט לאפשר לכן לפרום יחד את הקושי ולהבין את ההיבטים הנפשיים שבבסיסו. במקרים רבים, דווקא ה"התנגשויות" הכואבות האלו בטיפל הן שמביאות להעמקה של ההתבוננות והעיבוד, וגם של הקשר הטיפולי.
זו לא דרך קלה, אך נשמע שיש ביניכן קשר משמעותי וחזק (למרות ההתרחשויות האחרונות והקושי), וכדאי להשתמש בו כדי להעמיק את הבנתך את עולמך הפנימי ואת חוויתך בתחום הבין אישי.
ליטל
