כבר תקופה שכל "פגישה שניה" אין לי חשק לבוא לטיפול/ יש בי רצון לבטל את הפגישה. אני לא עושה את זה (יותר נכון נמנעת ככל האפשר. כן יצא לי פעמיים של ביטול בתקופה האחרונה) אבל יוצאת לפגישות בחוסר חשק ובמחשבה שאין לי כח, ומה שהייתי רוצה זה לבטל את הפגישה ולהישאר בבית/ לישון.
גם כשאני מגיעה לוילה, פיזית אני מרגישה קושי לעלות במדרגות ממש כאילו הגוף שלי כבד.
וגם אצלה, אני מרגישה חזרה אחורה לאטימות וקושי גדול לחשוב ולדבר
אני מרגישה שאין מישהו בעולם הזה שיכול לעזור לי ולהבין ואין לי כוחות בכלל להתאמץ לדבר / לנסות להסביר את עצמי.
מרגישה חסרת סיכוי
שלום לך.
כפי שכל "פגישה שניה" אין לך חשק לבוא, כך הנפש נעה בגלים, ועוברת בין נכונות להתמסר לתהליך ולגעת בתכנים נפשיים מורכבים, לבין רצון להמנע מתכנים אלו ומהכאב שהם מעוררים. בהתאם, כפי שאת אולי זוכרת מתקופות קודמות בטיפול, ההתקדמות בתהליך הטיפולי אף פעם אינה יציבה- תמיד יש תזוזות קדימה ואחורה. במילים אחרות, אל תבהלי. את עושה טוב ובאומץ כשאת לא נכנעת לדחף לבטל פגישות. זה חלק מהמאבק שלך לחיים טובים יותר, וגם חלק מהתהליך הטיפולי. המשיכי להגיע, והמשיכי לדבר. לאט לאט הדברים ישובו ויתייצבו.
ליטל
.jpg)
