ב 4.5 שנים האחרונות טיפלתי באימא סיעודית, ממש בכל דבר ודבר, אכילה, שירותים, מקלחת, הלבשה, הכל...

לאורך התקופה היו מחשבות רבות על ללכת לישון ושהלוואי שלא אקום.
הבנתי שמצבי ממש לא טוב, רק כאשר ערב אחד עמדתי במרפסת ואני גר בקומה ממש גבוהה, והייתי לי ממש מחשבה אמיתית להעביר רגל אחרי רגל מעבר למרפסת, אפילו לא ראיתי זאת כהתאבדות אלה רצון להגיע לשלווה ורוגע. אפשר להגיד שבשנייה האחרונה תפסתי את עצמי ומהרתי להכנס הבייתה.

ניגשתי לדבר עם הרופאת המשפחה, שרשמה לי ציפרלקס, שהאמת שהופתעתי כמה שעזר, זה לא שנעשיתי פתאום מאושר.
אבל פתאום לא הייתי עצוב כל הזמן.

לפני כארבעים יום הלכה אימי לעולם שכולו טוב (והנה אני כבר מתחיל לבכות, תיכף נחזור לזה).
כשבועים לאחר מכן, הרגשתי שלמעשה אינני מרגיש במיוחד עצב.
פניתי לרופאת משפחה ובקשתי להפסיק עם הציפרלקס, היא לא התלהבה, המליצה שלא, אבל הסכימה.

לקח שבועים עד שהפחתתי לאט לאט במינון של הציפרלקס.

היום אני אחרי כשבועים נוספים ללא ציפקלקס כלל.
ועכשיו אני בוכה המון, לא כל הזמן. אבל כל טריגר קטן והדמעות זולגות מעצמן (והנה שוב הן באמת זולגות).

אני בוכה כשאני חושב על אימא, מספר על אימא, או גם סתם מאיזה שטות שרואים בטלויזיה או שקראתי.

בשלב הזה נספר גם שאני רווק (מבחירה) קרוב לגיל 60 וגר לבד.

והשאלה שלי... האם לחזור לציפרלקס?