היי אני בת 27 ויש לי 2 אחים
אחי האמצעי שגדול ממני ב8 שנים הוא אדם מאוד לא פשוט ובעייתי בלשון המעטה.
יש לו הרבה קשיים עוד מהצבא וקשיים בלי קשר שבאים לידי ביטוי ברגישות קשה לרעשים (ברמה כזו שהוא נאלץ לעבור דירה כיוון שהייתה "קרובה" לכביש הראשי)
הוא לא יכול לשמוע קולות לעיסה, בליעה, אדם ששותה, משתעל, מתעטש ואפילו נושם חזק מידי.
בנוסף לכך וזה הדבר הקשה ביותר זה שהוא פיזית לא יכול להיות לידנו ברמה כזו שאם אני עוברת במסדרון של הבית הוא יחכה עד שאעבור ואז הוא יצא למסדרון ויעבור.
התנועות של הן תנועות של בריחה כאילו עכשיו האדם שעבר לידו או אפילו מתקרב נגוע.. יש לציין שזה אפילו משפיל.
כמו כן יש לו גם Ocd..
אני וכל משפחתי מודעים לקשיים שלו (הוא לא רואה אותם ולא מאמין בהם כמעט כלל ושהוצעה לו עזרה מההורים שלי הוא דחה אותה על הסף).
אחרי כל הדברים הללו שאנחנו ובעיקר כיוון שאני נמצאת איתו בבית הכי הרבה למרות שיש לו דירה משלו איך עליי להתנהל?
אני מרגישה מושפלת מהיחס שלו, הוא לא מתקשר עם אף אחד רק בא לבית הוריי לוקח אוכל ובורח או יושב בפינת אוכל בלי לדבר קם והולך..
הוא חיי בריטואלים קשים מאוד, כל יום נראה בדיוק כמו קודמו הן מבחינת דיבור הן מבחינת התנהגות..
אני מרגישה שאני הפכתי לחולה רק מהחשיפה אליו ולקשיים שלו..
הרגשתי זאת בפעם ראשונה כאשר הוא טס (עם כל קשיים שלו איך בדיוק הוא הצליח להיות עם אנשים במטוס??)
הוא היה בחוץ לארץ חודש שלם..
והייתי רגועה כמו שלא הייתי מימיי..
הקשיים שלו במהלך השנים הפכו לסוג של כלי להתעללות בעיקר כלפי.. הוא אומנם לא מקלל או מרביץ אך גישתו השתלטנית והמאיימת היא כלי להתעללות.
מצאתי את עצמי יושבת בחדר מבוקר עד ערב.
ימים וחודשים ושנים.
השאלה שלי היא...
איפה נגמרת המחלה/הקושי ומתחילה האישיות?
הוא מדבר איך שהוא רוצה (כשהוא מדבר..) כששואלים אותו משהו הוא ממלמל או עונה בחוצפה שלא מאפיינת משהו שהוריי היו סובלים אם היה מדבר בי ובאחי הגדול..
הוא יכול להיעלם ליומיים וכולם דואגים לו ופתאום הוא מופיע משום מקום ועוד אומר ש"ככה הוא וזה מה יש"
אמי אומרת שצריך להתייחס אליו יפה ולחשוב כל הזמן על הקושי הוא עובר..
אבל מה איתי? אני זו שנמצאת איתו ברוב הזמן ומה עם שאר בני המשפחה? למה צריך להסכים לסבול יחס כזה?
האם זו האישיות או שבאמת מדובר נטו במחלה קשה שלא מטופלת?
אני עצמי כבר לא מסוגלת להיות בחברתו למרות שאני מראה שהכול בסדר רק בשביל להביא נחת להוריי
שלום מורן.
אני מצטערת לשמוע על הקשיים הממושכים שאת מתמודדת עמם.
השאלה שאת שואלת, היכן נגמרת המחלה והיכן מתחילה האישיות (ואיתה גם האחריות להתנהגות הפוגעת) היא שאלה סבוכה שלא תמיד אפשר להשיב עליה. לכן, נדמה לי שלא זה צריך להיות הפוקוס שלך כרגע אלא השאלה כיצד את שומרת על עצמך, על חייך ועל התפתחותך למרות הנסיבות המורכבות. מאחר ולא קל, בלשון המעטה, להיחלץ לבד ממארג יחסים ותיק ומדינמיקה קבועה ומתמשכת, אני ממליצה בחום על פנייה לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לעבד את המצב ולהתחיל לבחון כיצד לפעול כדי לשחרר את עצמך. טיפול משפחתי יכול לסייע גם כן, מאחר והוא עשוי לגייס את המשפחה כולה למאבק על בריאות המערכת המשפחתית כולה, אך אני חושבת שבשלב ראשון כדאי לך להתמקד בעצמך ולבדוק האם ואיך לפעול כדי שהחולי של אחיך ושל המארג המשפחתי לא יהפכו ויתקבעו כחולי ותקיעות שלך. השליטה שלך בחייך תמיד תהיה גבוהה יותר מהשליטה שלך בחיי אחרים, ולכן זה הכיוון שחשוב להתמקד בו.
ליטל