היוש, אני סטודנטית שנה א' בת 23, מתמודדת עם דכאון לפחות מחצית מחיי. היו תקופות שהרגשתי מנוטרלת לגמרי, שלא הצלחתי לקיים את עצמי, ולרוב הצלחתי למשוך את עצמי להתקדם.
היום אני מסיימת את השנה הראשונה לתואר. לאורך כל השנה ניסיתי להחזיק, מתוך האמונה שבתקופות המבחנים אוכל להתאפס ולהדביק את הפער. ככל שהזמן עבר, הפער גדל והכוחות שלי אוזלים. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.
הייתי בטיפול פסיכותרפי עד ממש לאחרונה, עד שהבנתי שאין לי כוחות לדאוג לעצמי ברמה הזאת. המטפלת שלי הייתה בעד שאפנה לייעוץ פסיכיאטרי, אבל טכנית אני פשוט לא יודעת מה עושים, ואיך אני יכולה לעזור לעצמי בשלב הזה.
אני לא מאמינה שאוכל להמשיך לשנה נוספת בלימודים במצב הזה, ולמען האמת גם לא להחזיק עבודה או משהו כזה. עזבתי את הבית לפני שנתיים, הקשר שלי עם ההורים הוא די שטחי לצערי, ואין לי ממש איך להיעזר בהם בפן הזה.

אני לא באמת מצליחה לתפקד ולדאוג לעצמי. לא מצליחה לצפות את מצבי הרוח שלי, לרוב אני מנוטרלת אבל לפעמים אני כן מצליחה לעבוד (אבל אין לי שליטה על מתי). אני בקושי ישנה כדי להספיק ללמוד (ועדיין לא מצליחה ככ), בקושי אוכלת כי אין לי כוח לדאוג לזה, חרדה כל הזמן בקשר לעתיד, ובכללי די אובדנית אבל זה כבר עניין שנכנס לאופי שלי בשלב זה(:

אני קצת לא יודעת מה לעשות, ואיך. איך פונים לפסיכיאטרית? מה אומרים? מה אני אמורה לעשות מהצד שלי? ולימודית, אני פשוט לא יודעת אם להמשיך בקו הזה ייטיב איתי