שלום,
אני רוצה לשתף במחשבות שלי בעקבות החודש האחרון בטיפול. לפני כחודש, הגעתי לפגישה כשאני פותחת בבקשה מהמטפלת לכתוב לי על דף שתהיה שם בשבילי. אחרי שניסתה להבין את פשר הבקשה, היא נענתה וכתבה. בהמשך הפגישה היא הודיעה לי שהיא יוצאת לחופשה בעוד כחודש וחצי. התגובה שלי לסיטואציה הייתה לא פרופורציונלית. לקחתי את זה בצורה קשה מאוד. אמרתי מילים שלא התכוונתי לומר. הרגשתי שהיא הורגת אותי. אחרי שהסתיימה הפגישה הרגשתי מוצפת ברמה כזו שלא ישנתי באותו לילה וביום למחרת בקושי יכולתי לתפקד. בפגישה שהתקיימה לאחר מכן, הרגשתי שנוצר קרע בינה לביני. בור עמוק שאני לא יכולה לגשר עליו. חוסר הפרופורציה בתגובה שלי הבהיל אותי כל כך שפשוט השתתקתי. מאותו רגע עד לפגישה האחרונה שהתקיימה השבוע שהייתה האחרונה לפני יציאת המטפלת לחופשה, מיעטתי לדבר. היה לי קשה להיפתח בפניה ועוד יותר קשה לדבר על מה שהיה שם. פתאום לא מפריע לי שהיא יוצאת לחופשה, להפך, אני מחפשת את הניתוק כי אני לא יכולה לדבר וכשאני יושבת מולה זה מרגיש לי קשה עוד יותר. אני מרגישה שהיא נעלמת לי לאט לאט. אין רגש, אין אכפתיות. היא לא מעניינת אותי יותר.
חשוב לי להדגיש שבאותו יום שבו הצהירה על היציאה לחופשה, לפני כחודש, היא הציעה לי שאוכל לכתוב לה במהלך ההיעדרות הודעה, במידה וארגיש צורך. מאז אותה פגישה וגם בפגישה האחרונה, היא לא העלתה את האפשרות הזו יותר. הדבר היחידי שהיא הציעה זה להקדים במספר ימים את הפגישה השבועית שלנו, במידה וארגיש צורך.
הפגישה אחרונה שלנו הייתה מרוחקת, קרה, בלי התייחסות לחופשה. לא הטריד אותה איך אסתדר ומה אעשה. לא חשבה להציע שוב לכתוב. דרך אגב, הגבולות נוקשים. אפס אינטראקציה בין הפגישות. זה מקשה עוד יותר, במיוחד המחשבה שבמשך שלושה שבועות לא אראה אותה וגם לא אוכל לכתוב אם ארגיש צורך. מעולם לא כתבתי לה בין הפגישות, מלבד הזזת פגישות.
האם מקובל לתת מענה כלשהו למטופלים במהלך ההיעדרות ארוכה שכזו?
דבר נוסף, לרוב, אני משלמת בימים הראשונים של החודש. הפעם, מסיבות שונות ומשונות יצא שלא הצלחתי ושילמתי רק לאחר שבועיים. לא היה אכפת לה, היא אפילו לא אמרה מילה על זה שלא שילמתי לה בזמן. כמובן שציפיתי שתגיד כי היא מקפידה על גבולות. מה שהטריד אותי היה שכשנכנסתי לפגישה האחרונה שלנו, היא בדיוק עבדה במחשב כדי לשלוח לי את הקבלה. לא הבנתי את זנכון שבעבר היה לנו עניין עם הקבלות כי דרשתי ממנה לשלוח לי והיא הייתה מתרצת ולא שולחת עד שלבסוף הבינה שזה חשוב לי. עדיין, לא ברור לי למה לא יכלה לחכות לשלוח אחרי הפגישה או בזמן אחר?
שלום יעל.
נשמע מדברייך ששאלת נוכחותו והימצאותו של אדם אחר עבורך היא שאלה עמוקה ומשמעותית ביותר בשבילך, אשר היציאה לחופשה הציפה ביתר שאת, ועל כן הכאב הרב והטלטלה שאת חווה. חופשות של המטפלת הן אכן אתגר לא פשוט לעתים מאחר והיא מעוררת לא פעם סוגיות של אמון, נוכחות, אכפתיות ואמינות, ואת כואבת כאשר את חשה שהמטפלת לא מספיק עדינה ורגישה לעוצמת הקושי שאת חווה.
אין לי אפשרות, מבחוץ, להבין מה בדיוק קורה בדינמיקה ביניכן ומדוע המטפלת בוחרת להתנהל באופנים מסוימים. יתכן ושגתה והחמיצה את עוצמת הקושי שלך, יתכן והקושי לשאת את הכאב שלך דחק גם אותה לעמדה פחות רגישה, יתכן ואת רגישה מאוד לנושא וסביר ביותר- שכמה מהגורמים אלו חברו והשפיעו יחד על כך שהיציאה לחופשה קשה ומלווה בתחושה של "הישמטות" ופגיעה באמון.
אני יכולה לדמיין כמה קשה ובעיקר יכולה להציע לנסות ולזכור שמשברים בקשר הטיפולי הם דבר שעשוי לקרות, ושלא פעם העיבוד של משברים אלו מביא להתקרבות, העמקה והתקדמות בתהליך הטיפולי. לא קל לשאת את התחושות עד תום החופשה, ואני מציעה, אם תרגישי צורך, להשתמש בכל זאת בהצעתה של המטפלת לכתוב לה במהלך החופשה. יתכן ועצם השיתוף בקושי יביא להקלה מסוימת.
ליטל