אני מתחילה להבין שאני לא במקום הנכון...
שאני "מוכלת" ו"מובנת" ו" יש לי מקום" רק אם אני מרצה ומסכימה עם כל מה שהיא תגיד ולא תגיד. רק אם אני מתאימה את עצמי אליה. אבל כל פעם שאני מביאה את עצמי או יותר נכון מנסה ,אני מותקפת / מבוקרת/ היא מפרשת אותי ככ שלילי / היא מחליטה בשבילי/ היא מבטלת אותי / אני לא מצליחה לדבר ולהיות אני בלי להיתקל מצידה.
כאילו שהיא בלי סוף "מזמינה " אותי לשתף ולהביא את עצמי אבל בפועל כשזה קורא היא לא מצליחה להכיל ולנתב את זה באופן אוביקטיבי. היא לא מצליחה להתבונן ולעזור בחלקים המורכבים יותר בלי שיפוטיות . הלחץ שלה משתלט על הכל. היא מאשימה אותי בדברים

אני ממש ניסיתי בעדינות לפתוח איתה קצת את הדברים אבל התחושה בתגובות שלה זה שהיא לוקחת את הדברים שלי "למקום אישי" / לפרשנות של התנצחות (מי צודק/ יחסי כוחות..) ובגלל זה כל פעם שאני מתחילה לדבר אני נעצרת כי לא נעים לי עם הדבר הזה שכך היא מקבלת ורואה את הדברים ואני באמת באמת לא במקום כזה ולא מחפשת קטנוניות. אני רק רוצה לנסות להביא את הדברים ואת עצמי אבל אני לא מצליחה כי אני כל פעם נתקלת מצידה.
כשקצת ניסיתי להסביר לה היא אמרה לי שזה בגלל ש"היא פשוט דואגת ומה אני רוצה שהיא רק תקשיב ותחבק את הדברים?!"
אבל אני בתוכי יודעת ומרגישה שכך לא נראית דאגה .... דאגה לא צריכה להתבטא בתוקפנות / שיפוטיות / האשמות.
אבל לא רציתי לענות ולומר את זה כי ידעתי שהיא תיקח את זה למקום של התנצחות וזה באמת לא המטרה שלי שזה ככ מתיש כי אני פשוט לא יכולה להיעזר התחושה כל הזמן שאני צריכה לשמור על פאסון מסוים ולא יכולה באמת להביא את עצמי כי זה תמיד מגיעה מצידה למקומות כאלה... שאני באמת באמת לא מתכוונת!! בסך הכל רוצה עזרה
אבל כנראה שהיא לא הבנאדם הנכון
אולי אני סיפור יותר מדי מורכב בשבילה.
כנראה שכן.
זה דפוס שחוזר על עצמו כל פעם מצידה ואני כבר לא רואה פיתרון