שלום רב,
לא יודעת מאיפה להתחיל. גדלתי בבית תחרותי, אבא נרקיסיסט, אלים ופוגעני. מתישהו אני מודעת שאזדקק לפתוח הכל ולטפל בנפש שלי. התחתנתי אחרי שנים בהם הייתי מנותקת מהמשפחה שלי בהן למדתי, השכלה גבוהה בהצטיינות, עבדתי ופרחתי. היום אני מבינה שזה זה לא פלא שבעלי גבר אנוכי ששם את עצמו במרכז, מעניש אותי על כל דבר בהתרחקות שלו אין סוף ביקורת ולעג. שוב מוצאת את עצמי מתחננת לקצת חום ואהבה. למרות הזלזול ביכולות שלי ובי כבן אדם, אני נלחמת. מנסה לחזור לעבוד שוב ומנסה להציב גבולות. יחד עם זאת אני מתקדמת כמה צעדים ואז חוזרת עשר אחורה, מאבדת המוטיבציה ועוצרת קפואה לחודשים שוב. ולא מצליחה להרים את עצמי. שמתי לב כשאני שומעת או רואה מישהו מתחום עיסוקיי מצליח ומשגשג זה מדכא אותי ומוריד לי את המוטיבציה במקום לחשוב שיש לאן לשאוף. אני פשוט חשה שאין לי מקום ואין טעם לעשייה וגם כך אני עדיין מתחילה, מפגרת במרחק רציני מאלה שלמדו איתי בגלל המצב שתיארתי, ורחוקה משם ולא אגיע. כמה שאנסה לעודד את עצמי, בתחושה הפנימית שלי אני נותרת ללא מוטיבציה ועם תחושת תסכול וערך עצמי נמוך. מיותר לציין, שבעלי גם דואג להערים קשיים, מסרב לעזור ים הילדים ומוצאת את עצמי בסוף שחוקה ומתוסכלת והכל מבולגן ועוד יותר גרוע, חסרת מוטיבציה.
דעה, כיוון....
תודה...