אני חיילת ספורטאית. כבר חודש שאני מרגישה עצבות.
אני לא בטוחה למה. אולי אחת הסיבות זה שאני מרגישה שאין לי למה לחיות. אני עושה רק את הספורט שלי, אבל לאחרונה נתקלתי בסיטואציה לא נעימה עם המאמן שלי שגורמת לי להרגיש לא בנוח איתו. לא משנה איך אני מתנהגת, אני מרגישה שהוא תוקף אותי עם המילים שלו. אני מפחדת ממנו. הוא מלחיץ אותי.(לא בצורה מטרידה, בצורה ריגשית) אבל אני לא יכולה לעבור מכון, אף אחד לא יקבל אותי (זה ספורט תחרותי ואני תחת המכון שלי ולא יכולה לעבור מכון). המקום הזה הוא כל מה שיש לי, כל מה שאני עושה וכל מה שאני אוהבת בחיים. שום דבר לא מביא לי שמחה חוץ מזה.
ועכשיו, אחרי שאני מרגישה לא בנוח להגיע, אני מתחילה לחשוב על מה אני בלי זה? אני כלום, אני באמת שום דבר, אני לא אוהבת את עצמי.
ואין לי ברירות.
שום דבר כבר לא מעניין אותי חוץ מהספורט, ולאחרונה אחרי מה שקרה אני גם בראש של להימנע מזה. אני עדיין מתעסקת בו כי אין לי ברירה, אבל אני מרגישה לא בנוח ואני עצובה.
אבל אני אהיה עוד יותר עצובה אם אפסיק אותו.
ניסיתי לדבר איתו על זה, אבל הוא אדם נורא הפכפך, אני לא מבינה אותו איך הוא חושב, והוא תמיד איך שהוא פוגע בי. אני נורא עדינה ורגישה והוא יודע את זה, והוא עדיין בוחר להשתמש במילים כאלו.
זה לא שהוא שונא אותי, הוא אומר דברים בכוונה לשפר דברים, אבל אני לא יכולה לא לקחת את זה ללב, כמה שאני מנסה אני לא מצליחה לא להיפגע.
שלום שחר.
מערכות יחסים בין מאמנים.ות למתאמנים.ות אכן עשויות לגלוש ליחסים שיש בהם פגיעה, גם אם לא מכוונת ובזדון, לאור טעינותן הרגשית. נשמע שנקלעת לסיטואציה בה את "עם הגב לקיר" ומרגישה שעלייך להתאים את עצמך לדרישות ולאינטראקציה שמכאיבים לך כדי לשמר תחושות של משמעות, חיבור ואהדה כלפייך ובמובן זה, לא פלא שאת חשה עצב וקושי. לאור זאת, אני מציעה לפנות בהקדם האפשרי לעזרה מקצועית שתסייע לך לעבד את החוויות שאת מתמודדת איתן, ומתוך כך להרחיב את החופש שלך להציב גבולות, לשמור על עצמך ולעשות את הבחירות הטובות והנכונות עבורך. במקביל, מציעה לשתף גם את הורייך או אנשים אחרים שאת סומכל עליהם במצב ובתחושות- יש דברים שקל יותר לראות מבחוץ, ונשמע שחשוב להיחשף לנקודת מבט נוספת על המתרחש.
ליטל
