שלום ליטל,

אני נמצאת בטיפול מזה כעשרה חודשים. לפני כחודשיים, הגעתי לפגישה כשאני מרגישה צורך לבקש מהמטפלת בקשה חריגה ואולי יוצאת דופן. ביקשתי ממנה שתכתוב לי בצורה מפורשת שהיא תהיה שם בשבילי ושהטיפול ימשיך לא משנה מה. היא כתבה שכל עוד ארצה הטיפול ימשיך ובמידה ונשמור על הכללים והגבולות. עד לכאן הכל טוב ויפה. רגע המשבר בטיפול הגיע כמה דקות לאחר מכן. היא אמרה שהיא יוצאת לחופשה והתגובה שלי הייתה לא פרופורציונלית. לא האמנתי שהיא עושה את זה ואמרתי לה שאני לא מאמינה ואיך אני אסתדר עכשיו בלי הפגישות. ממש תחושה קשה. ברגע אחד יצאה ממני תגובה קיצונית עוד יותר - אמרתי לה שאני מרגישה שהיא הורגת אותי. לא הבנתי מאיפה הגיעה התגובה הזו. אני רק יכולה להגיד שמאותה פגישה חל ניתוק רגשי מלא ממנה. לא הרגשתי שום דבר. לא היה אכפת לי ממנה. אדישות מוחלטת.
כשהיא חזרה מהחופשה היא שאלה איך היה. אמרתי לה שעבר בקלות. היא שאלה אם זה משמח אותי או מעציב אותי שעבר בקלות ולא ידעתי מה לענות לה. בהמשך הפגישה שאלתי אותה אם אני צריכה להרגיש משהו בנינו כדי שיקרה משהו בטיפול? היא אמרה שבסופו של דבר זה יכול לקחת יותר זמן אם אין רגש.
איכשהו השיח התגלגל לכך שאני נפגעתי ממנה ממשהו וזו הסיבה שאני בחרתי להתנתק ממנה רגשית. היא אמרה שאם אדע במה מדובר אז לא אוכל לסלוח לה ולא אוכל להמשיך להגיע. חייבת להודות שמשהו בנקודה הזו לא ממש היה לי ברור.
חשוב לציין שיש עניין עם הגבולות בטיפול. די בהתחלה הייתה לי נטייה לא לרצות ללכת והיא כל הזמן עמדה על זה שנסיים בזמן. עד כדי כך שאני כל הפגישה מסתכלת בשעון וכמה דקות לפני כבר עומדת ליד הדלת. מאז אותה אמירה אני לא לוקחת לה אפילו דקה אחת מהזמן.

אותי באמת מעניין למה הגבתי בחוסר פרופורציה כזו ליציאה לחופשה שלה. לא אמרתי שהרגה אותי? אני מנסה לחשוב ביני לבין עצמי ולא מצליחה להבין. למה הגבולות נחווים כאלה מאיימים? הרי אני יודעת שצריך לכבד אותם ובטח שגם לכבד אותה.
למה אני מצליחה לענות לה על השאלה למה הגבתי ככה?