אני מתלבטת אם לסיים את חיי.זו לא הפעם הראשונה שאני חושבת על זה זו החלטה קשה.המטפלת שלי יודעת על המחשבות האלה אבל לא נראה לי שהיא מבינה את עוצמתן.
אני פשוט עייפה אני נאבקת ככ הרבה זמן ועל כל דבר.חלק מהמאבק ניכר-אני עובדת,משתדלת לתפקד,הולכת לטיפול,יש לי סל שיקום, אבל על הרבה מהמאבק אף אחד לא יודע ושם הדברים הקשים..
והיו הצלחות וזמנים טובים יותר אבל לא מספיק ולא לאורך זמן..ואני פשוט עייפה כבר.אני רוצה אבל אז אני חושבת על בעלי ועל זה שאני לא יכולה להשאיר אותו עם הכל, ועל הילדים שזה יכאב להם לתמיד..
אני חושבת אפילו על הפסיכולוגית שלי גם לה אני לא רוצה להכאיב ואני לא רוצה שהחא תרגיש אחראית לזה.
ואז אני מקבלת רגליים קרות..
אני במילכוד.
אני באמת מרגישה שאני לא יכולה יותר.שנגמר לי הכח.וככל שעובר הזמן אני מבינה שככה יראו החיים שלי.מאבק להישרדות.אין לי כח.
לא יודעת מה אני שואלת/מבקשת כאן
שלום לך.
נדמה לי, אם אני לוקחת בחשבון גם את שאלתך הקודמת, שאת מבקשת כאן גם תשובה ישירה לשאלה האם ועד כמה תפגעי באנשים שיאבדו אותך ובפרט בילדייך, ואולי גם עוד חיזוק, תמיכה, הכרה בכך שהמאבק הזה הוא אכן קשה ומייסר- ולמרות זאת בלתי נמנע.
אני שומעת כמה קשה לך, כמ את נאבקת, וזוכרת גם את התקופות של ההקלה הגדולה והחיבור לחיים. מה אוכל לומר לך? רק שאנשים שורדים תהומות כאלו ומצליחים לבנות חיים שאינם רק חיי הישרדות-נפשית אלא חיים עם טעם, משמעות, רגעי אושר. קשה לחוש זאת מתוך התהום, אבל דברים משתנים לעתים רק אחרי שנים של מאבק. ולכן, אל תוותרי. המשיכי באומץ, למעט עצמך ולמען האנשים שאוהבים אותך.
ליטל
