הפסיכו שלי הודיעה לי שהיא תלך להתנדב בבית חולים ולעזור נטלית לפצועים ומאז אני מרגישה נטושה בטרוף
כאילו אני צריכה להלחם על המקום שליואני לא מספיק ראויה לאהבה שלה
ושעכשיו עוד ילדות וילדים כאובים יתפסו לה את הבטן והלב והעינים שלה ילוו אותם מרמחמות ומכילות
לא רוצה לא רוצה לא רוצה
באלי שהיא תשאר רק שלי
שהיא לא תתחלק בין ככ הרבה אנשים
באלי שהיא תאהב רק אותי
שלא אצטרך להאבק על האהבה ועל המקום שלי בחיים שלה.
אין לי כח כבר לעצמי
אני חולת נפש טיפשה ומטומטמת
לפעמים אני לא לוקחת כדורים בכוונה כדי להרגיש חזק נורא כדי להשתגע כדי להגיע למצבים אקוטיים וקיצונים
לפעמחם אני פוגעת בעצמי רק כדי לקבל חיבוק אבל לפעמים זה כדי להעניש אותי
לפעמים אני לא אוכלת כדי להרגיש חלשה ולא חזקה ככ
לפעמים אני מתמסרת להפרעה שלי) גבולית) עד הסוף
לפעמים אני מתמסרת לפוסטראומה מורכבת שלי עד הסוף
ופסיכו מזהירה שזה יתנקם בי
אני מרגישה שהיא עייפה ממני
אני מבינה אותה
הכל אצלי בלב סלט של החיים
מה עושים ליטל? מה עושים?
ואל תגידי לי לדבר איתה על זה כי זה חומר חשוב בטיפול כי אני אדבר איתה אבל בנתיים רוצה לשמוע מה את חושבת
שלום לך.
את מתארת בדברייך את המאבק הפנימי בין צלילה למטה, לאזורי הקושי והסבל, לבין משיכה למעלה, לחיים ולבריאות. נשמע מדברייך שהמצב הנוכחי היווה טריגר למאבק זה ובמובן זה, על אף הנסיבות הייחודיות והקשות, את מתארת בעצם את אותו מאבק מייסר ומתמשך בין רצון להחלמה וצמיחה לבין התמסרות לסבל. לכן, אני חוששת שאין לי אלא להציע לך לשוב ולהביא את הסוגיות האלו לטיפול. שם נמצאת העבודה הנפשית המשמעותית, ומשם גם מתאפשרות בסופו של דבר תנועה והחלמה.
ליטל
.jpg)
.jpeg)
