שלום ליטל,

אני נמצאת כשנה בטיפול. לאחרונה הרגשתי צורך להגדיל את תדירות הפגישות, בהתחלה בעקבות משבר אישי ובהמשך כנראה גם בגלל המלחמה.
המטפלת הייתה מתחשבת והגמישה מעט את הגבולות, הייתה לנו שיחת טלפון אחת כשהייתי במצוקה, התחשבה בזמני הפגישות וכשהיה צריך נתנה כמה דקות יותר. משהו הרגיש שהיא מאפשרת וגם עושה את זה מתוך רצון אמיתי.
אני חושבת שהשיא הגיע כשהייתה אזעקה שתפסה אותנו באמצע הטיפול וירדנו יחד למקלט ואז כשחזרנו לחדר נוצרה סיטואציה שבה היא נתנה לי חיבוק. היה לי קשה לשחרר ובפגישה שלאחר מכן אמרה שהרגישה שנהגתי כלפיה באלימות ושדבר כזה לא מקובל עליה. בהמשך דיברנו ואמרתי לה שאני מעריכה אותה מאוד ושהיא הפכה לדמות משמעותית עבורי, אפילו יותר מהמטפלת הקודמת שהיא יודעת כמה אהבתי אותה.
היום אני מגיעה לפגישה ואנחנו מנסות קצת להבין מה גרם לי להבין שהיא טובה בשבילי. היה לי קשה להסביר לה או לתת מילים. באופן כללי, קשה לי לבטא את עצמי בטיפול ולדבר.
כשהפגישה הגיעה לסיום, היא שאלה אם נתראה בפגישה הבאה בעוד כמה ימים ועניתי לא. היא חשבה שאני רוצה להיפגש לפני כן (בדומה לשבועות הקודמים), בעוד שאמרתי את זה כי חשבתי אם בכלל להגיע לפגישה ולא לבקש עוד אחת. היא ענתה שיש לה מחויבות אחרת במהלך השבוע ולא תוכל לראות אותי לפני כן. המחויבות הזו היא לסייע למשפחות החטופים והנעדרים שכמובן אין חשוב מזה בימים אלה ויחד עם זאת, נפגעתי עמוקות והרגשתי לא חשובה.
מעבר לכל זה, פתאום אני כבר לא יכולה לראות מתי היא מחוברת בווטאספ וחושדת שיש קשר בין כל הדברים שתוארו.
האם יש סיבה להצבת הגבולות הנוקשה? האם המטפלת מתרחטת? האם הגזמתי שאמרתי שהיא טובה יותר מהמטפלת הקודמת? האם הגזמתי בגילוי האהבה כלפיה והיא נסוגה אחורה ולא תוכל להכיל את זה?