שלום, אני בת 40 טיפוס חרדתי ומאז שהמלחמה פרצה אני סובלת מחרדות קשות ותפקוד לקוי. אני לא עובדת ולא יוצאת מהבית מרוב פחד.
מסוגרת וללא אינטרקציה עם אנשים חוץ מהמשפחה.
אני פשוט מסמנת וי יום יום וסופרת סתם את הזמן שיחלוף והכל ייגמר שנוכל לחזור כבר לחיים בטוחים ונורמליים.
בגלל חוסר מעש, העיסוק העיקרי שלי הוא נקיון הבית ובזמן האחרון התעסקות אובססיבית בעבר… אני נהנת לראות תמונות שלי ושל המשפחה מהעבר, נכנסת לענן של גוגל ומריצה אחורה שוב ושוב כדי לחוות מחדש את התחושה הטובה שהיתה לי פעם. אלה רגעים קטנים של אושר וחיוך, משהו שאין לי בכלל. אבל שמתי לב שבסיום כשאני חוזרת למציאות המרה, היא נראית לי גרועה וקשה עוד יותר בהשוואה לפעם. כשההווה הופך לעבר הוא פתאום נראה בעיני מאוד יפה וטוב. ויוצא שרוב היום אני נשענת על הנוסטלגיה וכל כך עצובה שהעבר נגמר. מרגישה שפעם היו ימים יפים ובטוחים יותר ואולי לא הערכתי מספיק, והנה הגעתי לתקופה הכי קשה בחיי ואין לי לאן לברוח. חוסר אונים מוחלט ותסכול עמוק.
האם כדאי לי להפסיק להיזכר בעבר ולהתרפק עליו כי הוא מעצים את הכאב הנוכחי למרות רגעי האושר שזה מספק לי?