ליטל
אני אחרי אישפוז בסגורה טראומטי נורא
ליתר דיוק חודש אחרי
יצאתי משם ישר לים הסוער של חיי
הטיפול התרופתי שנתנו לי היה לא מדויק וגרם לי לחרדות ולכן הלכתי לפסיכיאטרית פרטית ששינתה לי לטיפול אחר
ומאז מהפך לכיוון ההפוך
אני סוערת מחייכת צוחקת אנרגטית כאילו חזרתי עשרים שנה אחורה
אני עושה קניות מדברת מהר מרגישה שהלב מתפוצץ לי מרב אושר בוכה מהתרגשות מחבקת את החיים ובעיקר מרגישה שאני לא מצליחה להכיל את הילדה החדשה הזאת
בלילה אני מתקשה להרדם כי קשה לי להפרד מהאור ומהיום המהמם כמו גלידה שנגמרת מהר מדיי
אני שרה בקולי קולות רוקדת והחיים צבועים באור חזק אולי חזק מדיי
מפה לשם היה לי תור לפסיכיאטרית הקבועה שלי והיא החליטה שאני במאניה ורשמה לי מייצב מצב רוח
אני מאד מפחדת לקחת אותו מפחדת שהוא יקח לי את האנרגיות האור בעינים היצירתיות והאהבה שאני מרגישה כלפי כל יצור בעולם
מפחדת להיות אפאטית
מה את אומרת מה לעשות?
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על המצב ועל חווית האשפוז שלך, ונדמה לי שיכולה לדמיין כמה קשה לאבד את המאניה, על תחושות החיות, החיוניות והתשוקה שנלוות לה. אלא שהמאניה, מלבד המחירים הקשים הלה, אינה מחבקת ילדה אמיתית ומלאת חיים, אלא אשליה, פלקט של אושר. לכן, אני חושת שחשוב מאוד למלא אחר הנחיותיה של הפסיכיאטרית ויחד איתה למצוא את האיזון שיאפשר לך למצוא טעם, שמחה, עניין ואושר בחייך גם ללא מחיריה וכזביה של המאניה. במקביל, כמובן, חשוב להעלות את הנושא בטיפול שלך, לעבד את משמעותו ולקבל מהמטפלת את התמיכה לה את זקוקה.
ליטל
