יש לי בן ,בן 37, הוא השתחרר מצבא קבע לפני כשלוש שנים, התגייס לצנחנים ולחם במלחמת לבנון השניה. אחרי המלחמה עשה הסבה לחיל האויר ושירת כנווט קרב שנים , במקביל עבד גם ביחידת 8200 . מלח הארץ , גאון , שכל מה שנגע בו הביא ציוני מצטיין ,ומצטיין יתרה מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה, כולם הימרו שיגיע לגדולות. השתחרר בדרגת רב סרן , עם שני תארים אקדמאים בהצטיינות יתרה. התנדב בעמותות רבות תוך כדי שירות צבאי .
אחרי השיחרור הוא השתנה מהקצה לקצה, ניתק כל קשר עם המשפחה, ניתק קשרים עם מאות החברים שהיו לו מכל המסגרות, לא עבד אפילו יום אחד, עוברת מדירה שכורה לשניה בכל כמה ימים, בורח מחברת בני אדם, רוצה להיות לבד כל הזמן, לא יכול לשמוע טיפת רעש אפילו לא של טלפון, אנשים שהיו קרובים אליו מסדרים אותו ,אחד מכר לו רכב גרוטאה שהתפרק כעבור כשנה, סוכן ביטוח עשה לו ביטוחים כפולים תוך ניצול חוסר האונים שלו. הוא רזה, נעשה מגבר נאה ומחוזר ,לבחור מוזנח , לא אוכל טוב ולא ישן טוב.לא מודע לחומרת מצבו, ומסרב לשתף פעולה עם כל גורם או מי מחבריו שניסה לדבר איתו. הוא בטוח שלכולם השתבשה עליהם דעתם והוא הכי בסדר. העיסוק היחידי שהוא מוכן לשמוע עליו ולהיות בו זה פעם בשבוע בערך מילואים בקריה, עכשיו במלחמה זה מעט יותר, אחרי השיחרור קיבל הצעות מטורפות ומפתות מכל גורמי הביטחון וההייטק והוא דחה את כולן , לא מודע לתסבוכת שבו אין לו הכנסות, אין לו פנסיה, לא היה ביטוח בריאות , ביטוח חיים , ביטוח לאומי, רק אני הכרחתי אותו לפחות את זה לעשות. נעלם לימים רבים , אני היחידה שהוא יוצר איתי קשר בווטס אפ מידי כמה ימים ורק כשאני מודאגת שהוא לא יוצר קשר. מה עושים, איך מתמודדים, אני אשה מבוגרת ונמצאת במצוקה אמיתית שהוא לא משתף פעולה, אני מאוד דואגת לו ולא מבינה מדוע אין שום גוף במדינה, במשרד הביטון, או בצבא שמטפל בפסטראומטים שאינם משתפים פעולה ולא מגיעים ביוזמתם לקבל טיפול או שיקום . הם והמשפחות שלהם נזרקים הצידה עד שחלילה הם פוגעים בעצמם . אודה להתייחסותכם