ליטל
קצת מוזר לי שהמטפלת שלי ממש מתעלמת מהבורדרליין והפסטרמה המורכבת וטוענת שאני מסוגלת להכל ואני רק צריכה לרצות לא ליפול לעבר כל הזמן
זה מוזר כי היא מאמינה בי ודורשת כאילו אני אדם רגיל אבל אני לא
איך מסבירים לה את זה?
היא ממש טוענת שאני פועלת מהרגש ואני צריכה להתאמן להפעיל גם שכל
היא דורשת ממני לייצר שגרת יום שכוללת לימודים או עבודה וכשאני כואבת את החסר והנטישה של ההורים שלי היא אומרת שאני צריכה להתמודד עם היתמות החיה הזאת ולהבין שלעולם לא תהיה לי תיקון לילדות אוהבת וטובה
זה נורא מוזר לי שהיא דורשת ממני כמו אדם רגיל
מאמינה בי כאילו אני אדם רגיל
ומתאכזבת כאילו אני אדם רגיל
אני כמעט לא מעזה להגיד את המילה בורדרליין בחדר או טראומה כי היא ישר מעבירה אותי לעתיד לחלומות שהיא רוצה שיהיו לי ולהווה היפה שאני חייבת ליצור
היא טוענת שאני מבזבזת את החיים על כותרות ואבחנות ותסמינים ולכן אני לא מצליחה לצאת כי כביכול הם מאשרים לי את הנפילה היאוש וההצפה בשם הבורדריות או הפיטיאסדי
זה מוזר לי ממש
בקטע טוב אבל מוזר
מה חוות דעתך לגבי זה?
שלום לך.
אני מרגישה לא בנוח להשיב על שאלה כזאת משום שהיחס לאבחנה של מטופל הוא שונה בין גישות ותפיסות שונות. אני חושבת שמה שחשוב הוא שאת והמטפלת שלך מוצאות דרך לדבר באופן שמאפשר, בו זמנית, הכרה ומתן מקום לקשייך, ואמונה בכוחותייך ובאפשרויות הפתוחות בפנייך. כך או כך, מאחורי כל אבחנה יש אדם שהוא הרבה מעבר למקבץ של סימפטומים ולכן הדגש הוא על האפשרות לראות אותך כאדם מורכב, שיש לו הרבה פנים ורבדים.
ליטל
