היי, התחלתי לפני שנה טיפול בדיכאון אצל מטפלת שמאוד התחברתי אליה, לאחר חיפושים ארוכים וחוסר חיבור למטפלים אחרים.
התחלנו טיפול ונקשרתי אליה, (אציין שבקושי הצלחתי לשתף אותה בחיים שלי, בגלל מנגנון מהילדות שלי ופחד מפגיעה ונטישה, הייתי מאוד סגורה) לאחר חצי שנה היא הייתה צריכה להיעדר תקופה ולא כתבה לי מתי היא תחזור, באותה תקופה התחלתי טיפול עם מטפל אחר, שאני מאוד מכבדת אבל אמרתי לו מראש כי אחזור למטפלת שלי, על מנת להמשיך את העבודה בינינו.
אז הגיע משבר ביחסים ביני לבין המטפלת, יצרתי איתה קשר לאחר כמה חודשים שהיא לא יצרה איתי קשר, היא שאלה אותי איך הולך עם המטפל החדש ושיתפתי אותה שהולך די טוב, ובניגוד אליה אני מצליחה לדבר איתו בחופשיות ופתיחות יחסית, (היום אני מבינה שאני פשוט לא מפחדת לאבד אותו בניגוד אליה).
היא אמרה שאולי זה טוב לי ואני צריכה להישאר איתו, באמירה הזאת שלה הרגשתי כאב עצום, הרגשתי דחייה ממנה, יחד עם ההיעלמות שלה.
התעקשתי שבכל זאת נעשה פגישה, היא ביקשה לדבר עם המטפל, גם כאן נפגעתי ממנה, הרגשתי לפתע כמו ילדה קטנה, כאילו עכשיו ״המבוגרים צריכים לדבר עליי״.
אחרי הפגישה אני פשוט נעלמתי לה.
פתחתי את הנושא הזה עם המטפל הנוכחי, רק לאחר חצי שנה שאני מתבוססת בכאב ובהעברה שלי אליה.
מאז אני מרגישה רק כאב עוד יותר עצום, לא מצליחה לתפקד כמעט, אציין שאני סטודנטית וקשה לי מאוד להתרכז בכל דבר אחר חוץ מהכאב שאני חווה.
אשמח להתייעץ, מה אפשר לעשות במקרה כזה? מצד אחד אני מאוד רוצה ליצור איתה קשר ולהתעמת, מצד שני אני משותקת מפחד ובושה.
ומה אפשר לעשות עם הכאב הזה של ההעברה?
תודה מראש.
שלום נועה.
בחרת להשתמש במילה "העברה", ואני מתארת לעצמי שזו דרכך לסמן את הכרתך בכך שהתגובה הרגשית החזקה ומלאת הסבל שלך היא לא רק תגובה לקשר עם המטפלים בהווה, אלא גם ביטוי של ממד או חוויה בחיי הנפש שלך, כזו שנטועה כנראה גם באירועי וקשרי העבר. לאור זאת, אני חושבת שבשלב הראשון כדאי להמשיך לתת מקום לנושא בטיפול הנוכחי לראות לאן יוביל אתך השיח. יתכן שלאחר עיבוד מעמיק של הנושא לא תרגישי עוד צורך לפגוש את המטפלת, ויתכן ותחליטי שזה הדבר הנכון, אך תגיעי למפגש ממקום שלם ובטוח יותר. כך או כך, הדבר המשמעותי אינו קיום/הימנעות ממפגש עם המטפלת, אלא העיבוד של חוויתך הנפשית סביב כל ההתרחשות.
ליטל
