ליטל אני מיואשת
באלי פשוט לא להיות בעולם הזה יותר
אני תקועה בתוך נפש מעוותת ודפוקה
מפוצצת רגשות אשמה
אובחנתי לפני שנה כגבולית ופוסט טראומטית
עשהייתי מאושפזת הרגשתי שיש הכרה בכאב ובסבל שלי
שאני לא מייצרת דרמות או מגזימה או ממציאה או משקרת
ככל שהזמן עובר אני שןב מרגישה אשמה כבדה שאני לא מצליחה לתפקד ולא מצליה לחיות וגם לא רוצה לחיות
מרגישה אשמה שאני עם חרדת נטישה ככ גדולה שכל קשר הופך לסיוט
מרגישה שהכאב שלי שקוף מאד ואפילו אני לא מצליחה לתת לו מקום
מרגישה שכולם מצפים מנני להבריא כבר
היום בטיפול המטפלת שלי ניסתה להביא אותי למקום של לקחת אחריות על החיים שלי
היא אמרה שאני כל הזמן בדפוס של הכל או כלום ושאא וזה לא הגיוני לרצות שכולם יאהבו אותי הכי ושזה רודני
לא היה גרם חמלה במילים שלה
הרגשתי שאני מתה לה על הספה בקליניקה
אני לא מצליחה להסביר כמה כואב לי וכמה אני מרגישה אשמה
אני רוצה שהיא תגיד לי שאני לא אשמה
שבורדרליין זה לא אשמתי
וגם לא הפוסט טראומה
אני מרגישה שהכאב שלי ככ שקוף ולא רואים אותו
באלי שירביצו לי חזק ושכל הגוף שלי יהיה כתמים כחולים
שיאנסו אותי
שיראו את הכאב שלי שיאמינן לי שכואב לי לעזעזל
אני לא מצליחה להכיל את האשמה הזאת
אני חייבת חמלה והכלה
אני פשוט רוצה למות
לא רוצה להיות פה יותר
אף אחד לא מבין אותיי
כשחזרתי ממנה פגעתי בעצמי פגיעה לא מסוכנת אבל כזאת שרואים אותה
ואז לקחתי כמה קלונקס וישנתי עד הלילה
אני מיואשת
אני מיואשת ובאלי לצרוח ולדמם שכולם יראו את הכאב שלי
זה פסיכי
זה פסיכי