שלום ליטל,
לפני כשנתיים התחלתי לעבוד במקום מסוים. פגשתי במספר אנשים ובמיוחד במישהי שפשוט לא סבלה אותי מהרגע הראשון. לאחר זמן מסוים, הדבר נהפך לחרם. אפס דיבורים, אפס אינטראקציה. האנשים מסביב פסיביים לחלוטין והם כמו עדר אחריה. בשלב מסוים, כשהייתי צריכה כבר לסיים את הפרויקט שלי במקום, מצאתי את עצמי משותקת. אחרי החגים כבר לא יכולתי לחזור לעבודה ובטח שלא לסיים את מה שהתחלתי. אני מבינה שהדבר גורם לנזק בלתי הפיך. המנהלת בעבודה יודעת שאני לא מגיעה יותר. אני זרקתי משהו בכיוון של משהו אישי כדי לא להיכנס לתוך הבוץ הזה. אני מפחדת מההשלכות ומזה שאצטרך לשבת ולדבר ולהסביר למה נעדרתי כשבפועל, אני לא יכולה לספר על החרם הזה. לא יודעת איך לתרץ את ההיעדרות הממושכת ובטח לא את חוסר התפקוד. אני בחרדות איומות מכל דבר בערך. לא ישנה טוב, לא אוכלת טוב. מחשבות בלתי פוסקות. אני נמצאת בטיפול ומרגישה שיש הצפה גדולה יותר. עולים אירועים מהעבר וטראומות ישנות שרק מחריפות את המצב. אני לכודה. לא יודעת מה לעשות. אני פוגעת בעתיד המקצועי והאישי שלי אבל גם כלואה.
שלום עדי.
אם אני מבינה נכון, את מתארת כי תגובתך הקשה והכואבת למצב בעבודה קשורה הן באירועי ההווה והן באירועי העבר, אשר עולים על פני השטח דרך ההווה וגורמים להצפה וסבל משמעותיים. לכן, חשוב וטוב שאת בטיפול. אני שומעת ומבינה את דאגתך מהשפעות המצב לטווח הרחוק, אך הדברים שאת מתארת קורים לא פעם בטיפול: הטיפול מציף תכנים והיבטים נפשיים לא פשוטים אשר מחמירים את המצב באופן זמני, אך זוהי מעין "ירידה לצורך עלייה", ירידה שמאפשרת עיבוד מעמיק, שאחריו גדלים הכוחות והחופש. לכן, בשלב זה אני יכולה בעיקר להציע להעלות את התחושות והחששות בטיפול, ולבדוק האם בנקודה משברית זו את זקוקה לטיפול בתדירות גבוהה יותר. לפעמים טיפול אינטנסיבי יותר משפיע עמוקות על האפשרות להתקדם ולצלוח את המשבר.
ליטל
