הורי עברו לגור איתנו באותו בניין
את המהלך יזם קרוב משפחה אחר כי עמדו לעבור גם ככה וזה מה שהוא מצא .
אני לא מרגישה בנוח עם זה שלא מבקרת אותם כל יום . אבל נוצר מצב כזה שבו אני משקיעה הרבה מחשבה על זה שלא הולכת כי מצד אחד מאוד זקוקה לשקט שלי ולא רוצה ליצור דבק/תלות שתקשה עלי ותנג'ס . מצד שני מלאה רגשות אשמה ומה חושבים על זה שלא מגיעה שהרי זה כביכול לא מצריך הרבה מצידי . מאוד חשוב לי לא להכשל בכיבוד הורים , מצד שני באמת קשה ככה לחיות עם כל המחשבות האלה . אפילו להתקשר בטלפון מבחינתי כבר לא ספונטני יותר..פסיכולוגית מרגישה חנוקה ומרגישה שזה אפילו קצת מכניס לדכאון . חשוב לי לציין כי גרנו אצלם משך מס' חודשים עד לפני כשנתיים/שלוש בגלל קושי מאוד גדול שהיה והיה לי מאוד קשה להתנתק מהמצב הפסיבי שהיה ולחזור לעצמאות שלי כאמא ולשקט היקר שלי .
מה אפשר לעשות כדי לא לשקוע במחשבות ומה התדירות המומלצת לבקר/ ליצור קשר כדי לחיות חופשי חיים נפרדים מהם ?
שלום סיוון.
נשמע שאת מחפשת את האיזון הנכון עבורך, שיאפשר גם שמירה על קשר טוב וגם עצמאות ואוטונומיה. לצערי, אין "מתכון" ברור והנקודה אינה כמה פעמים לבקר אלא איך לייצר בתוכך חופש שפנימי שיאפשר לך למצא את המינונים המתאימים לך לעמוד מאחורי בחירותייך גם אם לא תמיד יתאימו למצופה ממך. כדי להשיג חפש זה, כדאי אולי לנהל עם הורייך שיחה פתוחה וכנה- לשתף בתחושה ובחששות, לתאם ציפיות ולהבהיר בעדינות כי הצורך במרחב ואוטונומיה אינם נסיגה או התרחקות, אלא דרך לחיות בטוב זה לצד זה. במידה ואלו נושאים רגישים, אפשר להיעזר בייעוץ משפחתי נקודתי שיסייע לכם לנהל שיח טוב ופתוח. כמו כן, אם הנושא טעון וקשה עבורך, יתכן וכדאי לשקול גם טיפול פסיכולוגי שיסייע לך לעבד אותו ולהרחיב את חופש הפעולה שלך.
ליטל
