שלום ליטל,
אני חווה חרדה סביב חופשת המטפל. אני מצליחה להחזיק את עצמי יחסית טוב בין הפגישות אבל המפגש מציף מחדש את התחושות. אני מבינה, יחד עם המטפל שמדובר בחרדה. כל התסמינים ממש לפי הספר מופיעים. קושי גדול במהלך הפגישה עצמה וגם לאחריה, זה ממש מצריך ממני 5-10 דקות לשבת בחוץ אחרי סיום הפגישה כדי להירגע לפני שאוכל לנסוע.
אני רואה ומרגישה את הקושי של המטפל ואת הרצון העז שלו לסייע אבל אני לא חושבת שהוא באמת יכול. אני מבינה שזו רק נסיעה, הוא יחזור ואנחנו נמשיך, הכל יהיה בסדר ועדיין, מתעוררת מצוקה גדולה מאוד. ניסיון להרחיק אותו ממני במהלך הפגישה כדי לרוקן כל משמעות ולנסות כמה שפחות להרגיש. למה דבר כזה מתעורר? איך אפשר להתמודד? אני מניחה שזה יחזור על עצמו בכל נסיעה וחופשה.
האם זה תקין? האם החרדה הזו פרופורציונלית? אפשר איכשהו להתגבר על זה או להבין שזה יחזור על עצמו?
תודה מראש,
מיכל.
שלום מיכל.
היחסים בין המטפל למטופל וההתחושות שמתעוררות במסגרתם הם לא פעם דרכה של הנפש לספר דבר מה על החוויה הנפשית ובפרט, להציף על פני השטח היבטים נפשיים לא מודעים. לכן, אני מציעה להתייחס אל החרדה שאת חווה לא כאל בעיה שצריך להתמודד איתה אלא כאל "סיפור" שהנפש מספרת, צופן שהיא מבקשת מכם לברר ולפענח. במרבית המקרים, עיבוד ו"פענוח" של חוויות מסוג זה מביאות גם להקלה בתחושות וגם להרחבת ההבנה של הנפש, על צרכיה והתכנים הלא מודעים שבה.
ליטל
.jpg)
