שלום
אימי נפטרה לפני כ8 חודשים בגיל 90
טיפלתי וסעדתי אותה כ20 שנה ובשנים האחרונות היה לה דמנציה אבל זכרה אותי, היה לי קשר מיוחד איתה עזבתי הכל כדי לטפל בה , היינו מטיילים כל שבוע בגנים יפים ונופי טבע כדי לסייע לה לנפש זה עשה לה טוב, היא היתה ישנה צמודה אלי, הייתי קשור אליה אהבת נפש, גם כשהיה לי קשה לרגעים לא וויתרתי כי זה לא פשוט לטפל באדם קשיש עם דמנציה אבל האהבה שלי היתה גדולה אליה, היא נפטרה בבית חולים והייתי שם עד הרגע האחרון, לקחתי קשה את זה אף פעם לא נפרדנו, מאז אני שרוי בעצבות חרדות וגעגועים קשה לי לחזור לישון בחדר אני ישן בסלון, כי הייתי רגיל לישון בחדר איתה, אני לא מצליח לסייע לעצמי להמשיך הלאה אני מרגיש שאני שקוע באותו מקום וקשה לי לחשוב שהיא כבר איננה איתי, לפעמים אני שואל את עצמי אם יכולתי לעשות יותר כל מיני מחשבות שמעסיקות אותי בזמן האחרון שהיא היתה חיה לא רצתה לאכול וזה הלחיץ אותי , וניסיתי וניסיתי והיה קשה וחששתי לא רציתי לאבד אותה והיייתי מנסה לשכנע אותה לאכול, השאלה שלי איך אוכל לעזור לעצמי להמשיך הלאה להשלים עם זה? לא לחשוב מחשבות שליליות שמדכאות אותי?
תודה אשמח לעצה
שלום אור,
אני משתתפת בצערך.
נשמע מדבריך שהקשר עם אמך היווה עוגן מרכזי בחייך ובאופן בו אתה תופס את עצמך ואת חייך ובהתאם, תחושת האובדן קשה ומלווה בקושי להמשיך הלאה. במצבים מסוג זה, בהם תהליך האבל מסתבך והאדם מתקשה להמשיך בחייו, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה לסייע לך לעבד את האובדן ולגבש מחדש תחושת משמעות, טעם ועניין בחיים.
ליטל
