שלום ליטל,

אני נמצא מזה כשנתיים וחצי בטיפול. הפגישה האחרונה הוציאה ממני ביטוי תוקפני כלפי המטפל. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע, בימים שלישי וחמישי. בעבר היינו נפגשים בראשון במקום בשלישי. בעקבות אילוץ במקום העבודה עברנו לימי שלישי וזה כבר קרוב לשנה ככה. היום סיפרתי למטפל שכבר אין אילוץ מהעבודה והציע שנחזור אולי לפגישה הקודמת כדי שיהיה פער הגיוני יותר בין הפגישות. באותו רגע הציפה אותי תחושה אדירה של כעס. מיד נסגרתי ונאטמתי. לא רציתי לדבר. התעצבנתי. באותו רגע פירשתי את ההצעה הזו כאילו הוא מנסה לתת את השעה שלי למטופל אחר. חשבתי שיש לו אינטרס לעשות את זה. הוא כל הזמן חזר ואמר שזה הכל בראש שלי. אין לו כוונה כזאת וחבל שאני לוקח את זה קשה. היה לי קשה עד בלתי אפשרי לדבר. הרגשתי עוצמה אדירה של כעס. לאחר שהפגישה המשיכה בשתיקה לפתע מצאתי את עצמי אומר משפט: "אתה תשלם על זה ביוקר".
המטפל רצה לעצור באותו רגע את הפגישה. אמר שחציתי גבול אדום מבחינתו. שמלא מקובל עליו לשמוע מילים כאלה ושהוא עוצר את עצמו מלהגיב ומבקש לסיים את הפגישה. אני התעקשתי להישאר, התנצלתי ואמרתי שלעולם לא אפגע בו. אמרתי את זה רק ממקום של כעס. אין לי שום כוונה לעשות לו משהו. הוא מכיר צדדים תוקפניים שלי. זו לא הפעם הראשונה שאני תוקף אותו במילים. הבטחתי שלא אעשה את זה. אמר שהוא לא מסוגל ככה. ניסיתי שוב ושוב להתנצל. שיהיה איתי בתוך הדבר הזה. שננסה לדבר את הדברים. לא היה לי ברור מה קורה כי זה כבר היה לקראת סוף הפגישה. לפני שיצאתי ביקשתיע שוב סליחה ואני אמרתי לו שאני מרגיש לא טוב.
אני לא יודע מה לעשות. מפחד נורא שהוא יסיים איתי את הטיפול שכל כך חשוב ויקר לי. האם דבר כזה באמת נחשב חציית גבול? לי מרגיש שהמטפל מגזים. הרי זו המטרה, לא? להגיע עם הצדדים המכוערים, הקשים, התוקפניים ולעבור דרכם. ביקשתי ממנו שנפרק את זה, שנדבר. אני לא יודע מה לחשוב. אני שוקל לבטל את הפגישה הבאה כדי להימנע מפגישה שלא אוכל לעמוד בה.