אני הולכת לטיפול אצל פסיכולוגית מעולה, יש לנו קשר נדיר ביופיו אנחנו עושות עבודה נהדרת ביחד ואני מאוד אוהבת ומעריכה את המטפלת המסורה והאוהבת שלי - התדירות כיום היא טיפול פרטני פעמיים בשבוע וקבוצה בהנחייתה פעם בשבוע.
לאחרונה אני מרגישה צורך ״להעלות במינון״ מתוך תחושת תלות בטיפול שכוללת בין היתר מחשבות אינסופיות (ממש אובססיביות) על הטיפול והמטפלת שלי והאינטראקציה איתה. אני חוששת שהתמכרתי לטיפול ולא יודעת האם להוסיף פגישות יעזור או ירע את מצבי.
ההתמכרות באה לידי ביטוי בכך שאני מרגישה שחיי מפוצלים בין חיי בטיפול (המחשבות בזמן לפני ואחרי) לבין חיי מחוץ לטיפול (המקצועיים, הבינאישיים, המשפחתיים). הגעתי למצב ששום דבר אחר לא מעניין אותי כמו הטיפול וההתעסקות בטיפול.
המטפלת שלי ואני כמובן מדברות על הכל היא מכירה את המחשבות שלי בנידון ותומכת בי להמשיך את העבודה שאני עושה, אבל אשמח גם לחוות דעת מקצועית חיצונית - מהי התכנית הנכונה לצאת מההתמכרות הזו? האם מה שאני חווה קורה לעוד אנשים? האם זהו סימפטום למחלת נפש או הפרעת אישיות שאני מפתחת או אפילו כבר יש לי אבל שהמטפלת מעדיפה לא לתייג אותי בה? כיצד תייעצו לי לפעול? מהי ההמלצה/התוויה במקרים כאלו ואיפה ניתן לקרוא על כך עוד?
המון תודה על אתר שימושי, יעיל, קריא ומרתק ועל תשובתכם המהירה ❤️
שלום לך.
ראשית, טוב שאת שואלת את עצמך שאלות לגבי הצורך בטיפול ומנסה להבין את משמעותו ואת הגורמים שבבסיסו. צורך להישען על הטיפול עשוי לנבוע ממניעים של צמיחה, למשל כאשר הנפש יודעת שכדי לצמוח ולהתפתח היא זקוקה ל"עטיפה" הדוקה בשלב מסוים של התהליך, אך גם ממניעים של פחד לגדול, של סירוב להתפתח ולקחת אחריות על החיים האישיים. ההבחנה בין שני היבטים אלו היא כמובן משמעותית ביותר ולכן השיח שאת מנהלת בטיפול והניסיון להבין מה ומדוע את צריכה הוא חשוב כ"כ. בהתאם, התשובה היא אישית מאוד- אין "מינון" נכון אלא רק התבוננות כנה על מה שמניע אותך, וקבלת החלטות מתוך כך. סמכי על עצמך ועל הקשר הטיפולי, ואני מאמינה שהתשובות הנכונות יתגלו.
חשוב גם להוסיף שכאשר ההישענות על הטיפול היא ממניעי צמיחה, בדרך כלל הצורך בטיפול פוחת ברגע הנכון למטופל ובעזרת המטפל, כפי שילד יודע מתי הרגע הנכון להישען פחות על הוריו ולהגביר את עצמאותו.
ליטל
