הי
לפני מס פגישות,המטפלת החליטה שהיא מסמנת גבול ודרשה ממני להחליט לאיזה כיוון אני רוצה לקחת את הטיפול.
במילים אחרות,רצתה שאקבל עם עצמי החלטה האם אני באה לעבוד או דורכת במקום.
מאותו מפגש,משהו אצלי זז והתחלתי לעבוד ונראה שהמטפלת מרוצה.
גם אני חווה ורואה את התוצר של העבודה המאומצת,אך בתוך תוכי יש געגוע לעיסוק בסבל ובמערבולות,בכאב ובגורמים לו.
התחושה היא שאין לרגשות האלו מקום,כי צריך לעבוד ולא להיתקע בעבר.
האם הגיוני להתגעגע לתחושות האלו,אפילו שאני יודעת שהן לא קידמו אותי?
מה עלי לעשות כדי להמשיך לעבוד ולעשות שינוי,אך במקביל לאפשר גם לרגשות קשים ומעכבים לנכוח?
זה אפשרי? זה לגיטימי? כי זה לא מרגיש כך.