הי, הייתה לי שיחה מאוד טובה ומשמעותית עם בני בן ה23 שציין כי הוא מרגיש שכל דבר שהוא רוצה לעשות הוא חושש ממה אנחנו נגיד והאם אנחנו נסכים לזה.
הוא מרגיש שמרצה אותנו ולא את הרצונות שלו. מכיוון שהוא הבן היחיד לאחר שתי בנות יש איזו גוננות עליו, בעיקר בעניין הצבא.
הוא שירת ביחידה קרבית (דבר שניסינו למנוע ממנו ובסוף הוא התעקש והלך)מאז שחרורו הוא עובד אך בכל פעם מחדש כאילו נדלק איזה מנוע בגוף שלו, שגורם לו לחוסר שקט פנימי.
הוא היה במילואים בצפון (חייבת לציין שנהנה מכל רגע)וכרגע הוא נמצא בעבודה, יחד עם זאת אין לו שקט פנימי וסיפוק.
היום כששוחח איתי שוב טען בפניי שהיה רוצה לחזור למילואים ואפילו להיכנס לעזה. כאמא לא היה לי קל בכלל לשמוע את זה, שאלתי אותו מאיפה בא הרצון הרב הזה שלו והצגתי לו את הסכנות שבעניין- כמובן שהוא מודע להם, הוא רוצה להרגיש שעושה משהו משמעותי ושיוכל אחר כך להציג שהוא היה ב.....
לטענתו חושב שאחרי שיחווה את עניין הלחימה ירגיש רגוע יותר.
(מאז שהיה קטן התעניין במשחקי לחימה במחשב)
שיתף אותי שיש לו אפשרות להתגייס שוב למילואים והפעם ביחידה אחרת מזו שמשובץ אליה ולהיות בעזה, הוא טוען שבגללינו הוא לא מעז לעשות זאת.
בשיחה איתו הרגשתי שהוא מחכה לאוקיי שלי, אך איזו אמא תהיה מוכנה לתת את האוקיי לבן שלה, במיוחד בתקופה זו.? מה גם שאני מנסה להבין מאיפה בה החוסר שקט הפנימי שיש לו...הצעתי לו לפנות לייעוץ כדי להבין מה הנסיבות ולפתור את הדברים אך הוא בשום פנים ואופן לא מעוניין.
מה אני ובעלי אמורים לעשות? מצד אחד אנחנו לא רוצים שהוא יישאר עם התחושה הזו של "ילד מרצה" מה שיגרום לו לבעיות בעתיד ומצד שני איך אפשר לתת אוקי על דבר כל כך קשה?