לא רוצה לבוא להגיד שאבחנתי את עצמי עם דברים, אבל כן קיים אצלי קושי כבר שנים שאני סובלת ממצבי רוח ירודים, התפרצויות קיצוניות, בעיות שינה ואכילה, חרדה ואי יכולת לפנות לאנשים ולבקש עזרה ואפילו הייתי אובדנית או חווה מחשבות אובדניות עד כלפני שנתיים, ההורים שלי לא רצו אי פעם לאבחן אותי לא רצו לשים אותי על כדורים או דברים בנושא.. אז לכן גם לא נפתחתי לגבי זה יותר מידי, אבל כיום אני ארבע חודש לתוך השירות הצבאי שלי ומרגישה את הצורך לצאת כי הנפש שלי לא מסוגלת להתמודד עם המצב שלי פה ושאני חווה מחשבות אובדניות מחדש ואף ניסיתי לפגוע בעצמי במטרה לאזן את החרדות..
ביקשתי הפנייה לקבן אבל אומרים לי שזה זמן המתנה בין חודש לשלושה חודשים.. ואני לא מרגישה כאילו יש לי את הזמן הזה כדי להיות סבלנית
אבל קשה לי להיפתח מול המפקדים כדי לזרז את התהליך כי אני מרגישה מהן תחושת שפיטה וחוסר אמון במילים שלי..
אני מחפשת עזרה, אני רוצה אותה אבל אני מרגישה כאילו אין לי איך להשיג אותה
שלום דנה.
נשמע שאת חווה קושי משמעותי, ולכן אני חושבת שההחלטה לפנות לאבחון ולחפש מענה בהקדם האפשרי היא טובה וחשובה. במידה ואינך רוצה להמתין לקב"ן את יכולה לפנות לפסיכיאטר פרטי, אך נשמע ששתי הדרכים עוברות בבקשת עזרה ברורה וחזקה יותר, ואת זה אני שומעת שלא קל לך לעשות, אולי גם לאור הסירוב של הורייך לבקשת העזרה שלך בעבר. אני מבינה את הקושי ויחד עם זאת, הדרך לשינוי והקלה דורשת גם ממך שינוי, ומצריכה כנראה התגברות על הנטייה להצניע ולהשקיט את המצוקה שלך. לכן, למרות ההרגל והקושי, אני מציעה שתפני להורייך או למפקדים ותדגישי את עוצמת המצוקה. אם קשה לך, את יכולה לעשות זאת במכתב או לבקש מחברה/אחות להעביר עבורך את המסר או ללוות אותך.
כך או כך, אל תוותרי. עזרה מקצועית יכולה להיות משנת חיים ולהביא לשיפור דרמטי, וככל שהקושי נמשך כך קשה יותר לגייס כוחות ולהניע שינוי.
ליטל
.jpg)
