שלום,

אשמח לעזרתכם לתת שם לתחושה שאני חווה.

בשבעה באוקטובר הילדים שלי היו בעוטף עזה אצל קרוב משפחה, כשאני נמצאת לא רחוק מהם אך לצערי לא יכולה להתקרב. הם חוו את הלחימה מקרוב, מחבלים חדרו לבית, לפרקי זמן ארוכים לא היה אינטרנט וחשמל ולא יכולנו לתקשר ואני כמובן חוויתי מתח מחריד.
בתחילת היום אני הגבתי בהיסטריה והתפרקות ולאחר מכן הייתי בשליטה כמעט מוחלטת על הרגשות. למזלנו הם ניצלו ויצאו בריאים ושלמים.
בימים שלאחר מכן שמתי לב שלופתת אותי לעיתים התחושה שאולי הם נהרגו ואני פשוט לא יודעת. שאולי אני בהכחשה, או מתבלבלת, או חיה מציאות מקבילה שיצרתי לעצמי. זה היה פשוט עולה וכשהייתי מבינה שזה מה שקורה לי, הייתי משחררת, מרגיעה את עצמי, משתמשת ברציונל.
בהתחלה זה היה יותר תדיר ויותר ארוך, כמו כל התחושות הקשות שקשורות לאירוע, וככל שעובר הזמן זה פחות ופחות קורה וכשזה קורה, זה לזמן קצר יותר.
ובכל זאת, מדי פעם, בלי סיבה מיוחדת, לפעמים סתם כי אני שומעת אותם צוחקים, לפעמים אני לגמרי לבד, לפעמים כי אני שומעת משהו שקשור למלחמה, פתאום עולה בי הפחד שאולי הסוף היה אחר ואני בכלל לא מודעת לו. שאם אתרכז אני עלולה להתעורר למציאות שהדחקתי שבה הם לא בחיים.
בגדול- מצבי ומצב הילדים טוב מאוד. האירוע לא מנהל אותנו, כולנו נעים קדימה וצומחים ואני לא חווה את התחושה הזו כפחד משתק על אף שהוא מבהיל ומסית את תשומת לבי, גם אם רק לכמה רגעים. ועדיין, אשמח לדעת אם יש לתחושה הזו שם, אם היא מוכרת, אם עוד אנשים חווים את זה. אולי אם אוכל לתת לזה שם, לקרוא על זה קצת, לשמוע על החוויה הזו דרך אחרים, זה איכשהו ישחרר את זה.

תודה ושיהיה שבוע נעים ובטוח.