אני בטיפול עם פסיכולוגית כבר בערך שנתיים. ב-2 הפגישות האחרונות היא יזמה עימות איתי על סוגיה, שבכנות באמת נתקעה והיא בלב הטיפול. עם זאת, הרגשתי שהיא מאוד לא קשובה למה שאני אומר וגם עושה שגיאות ואומרת דברים לא כל כך זהירים. בפגישה האחרונה שאלתי אותה בנוגע לדבר מה שמצאתי לתמוה ומיותר ופוטנציאלית פוגעני שאמרה בזו שלפניה, והיא מיד התנצלה וחזרה בה, מה שכמובן הערכתי, אך עצם ההגעה לשם הטרידה אותי וגרמה לי להרגיש שלאחרונה הפגישות מתנהלות באופן פחות מדויק מצידה.

כחלק מהעימות בפגישה האחרונה, היא אמרה לי שאם לא אפעל אחרת במישורים מסוימים, היא לא תוכל להמשיך איתי בדרך הזו, כלומר איימה בסיום הטיפול. ראוי לציין שלא מדובר חלילה בהתנהגות מסוכנת כלפי עצמי או הסביבה, אלא דברים שהם באמת בליבת הטיפול. מהצד האחד אני מוצא הרבה הגיון בדבריה ורואה את הרצון שלה להגן עלי ולדאוג לי ויכול להבין את ההשקפה שלה, מהצד השני אני מודאג. איום שכזה מתפרש פחות כמתיחת גבול לצורך ההגנה שלה עלי (על אף שאני יודע שזו כוונתה) ויותר כאיום פשוט כמשמעו וקשה שלא להעלאות סימני שאלה באמון שנוצר ונבנה לאורך הזמן הרב שלנו יחד. בפגישות האחרונות אני לראשונה מרגיש שאני קצת ״ברשות עצמי״ בטיפול וכעת שאיום שכזה עלה לפרק, התחושה כמובן התגברה. אני מרגיש שהיא פחות מקשיבה לי מבעבר ויותר עסוקה מלעבוד מתוך נקודת המבט שלה בלבד, גם בנושאים שהיא לא מבינה בהם כל כך (למשל מחלה שאני מתמודד איתה)

האם כל זה חלק נורמלי מטיפול? שלבים רגילים?

אני כמובן אדבר איתה באופן פתוח וכן על כן זה בפגישה הבאה.

בתודה מראש.