שלום רב.
אני בת 22, מרגישה שאני חווה תסמינים של דה-פרסונליזציה כבר במשך יותר מחודש. מעולם לפני כן לא התמודדתי עם תחושה שכזו ואין לי היסטוריה של התמודדות נפשית מלבד חרדות. מזה כבר שנה שהייתי במצב הנפשי הטוב ביותר שהייתי אי פעם, למדתי להרגיש בטוחה בתוך בגוף שלי, התגברתי על חרדות שהטרידו אותי שנים רבות, למדתי לבטא את עצמי והרגשתי שתפיסת העולם שלי מתעצבת לחיובית ואוהבת כלפי עצמי ואחרים.
אציין גם שמזה 3 חודשים שכמעט ולא עזבתי את הבית בגלל המלחמה בצפון.

באחד הערבים, לפני חודש, חשתי שמשהו אינו מרגיש כשורה, אך לא הקדשתי לכך מחשבה רבה. בבוקר לאחר מכן, כשדיברתי עם אמי ואחותי, הרגשתי שאני לא באמת נמצאת, כאילו אני "לא אמיתית", ולא הצלחתי לזכור לגמרי את ההיסטוריה שלי ושל המשפחה. שיתפתי אותן בכך אך אף אחת מאיתנו לא לקחה זאת ברצינות, וסברתי כי התחושה המטרידה תעבור. אך התחושה המשיכה להתגבר, ובערב לא הצלחתי לקום מהמיטה. חשתי כי דבר נורא קרה, ולא הצלחתי להרגיע את עצמי ולהבין מה בעצם השתבש. התחושה החזקה ביותר הייתה תחושה של חלל שנפער בתוכי, כאילו נעלם חלק ממני. הרגשתי כאילו אני מתחת למים, והצלחתי לנשום בקושי. כשניסיתי להבין עם עצמי מה קרה, הרגשתי כאילו הרגשות שלי כבו לגמרי והרגשתי אבודה ומיואשת.

לצערי זה גרם לי לתחושת ריחוק וחשדנות כלפי בני המשפחה שלי שלפני כן הערכתי עמוקות וביליתי לא מעט בחברתם. המוח שלי לא ידע להסביר את מה שקרה, והם האנשים היחידים שאיתם הייתי במשך התקופה שאני בבית. עצם זה שהעליתי על דעתי שהם יכולים להיות קשורים לזה גרם לי לאשמה ובושה כלפי עצמי, ותחושה שאני אדם רע ומשתגעת.

אחרי שבוע הצלחתי בקושי רב לצאת מעט מהתחושה ולהרגיש יותר כמו עצמי ויותר נכחתי בהווה, אך לאחר חודש הפחד שמשהו בי לא בסדר חילחל אלי חזרה, וכעת אני שוב במצב בלתי נסבל, מתקשה לישון בלילה, מרגישה לא בטוחה בבית שלי ובגוף שלי, ולא מצליחה לזכור על עצמי הרבה. בכל פעם שאני מנסה להבין מה קרה ואם בכלל קרה משהו, אני נכנסת ללחץ ופרנויה וחשה אשמה.

אשמח לעצה, מה ניתן לעשות, האם אפשרי שזה בגלל הבידוד בבית ואילו צעדים לקחת הלאה. תודה מקרב לב!!