שלום לך.
השאלה הראשונה שכדאי לשאול סביב הקושי שאת מתארת היא למי מפריעה הדחיינות- לך או לבנך? האם גם הוא מרגיש שיש לו בעיה? האם הדחיינות פוגעת בתפקודו ובקשריו החברתיים, או שהיא "שמורה" רק להיבטים הביתיים? האם הדחיינות נראית קשורה בחוסר כוחות, דיכאון וכד'?
אם קיים קושי משמעותי בהיבטי חיים נוספים מלבד הדחיינות, אני מציעה לפתוח עם בנך שיחה נינוחה, לשתף אותו בדאגתך למצבו ולהעלות את האפשרות של טיפול פסיכולוגי.
לעומת זאת, במידה והדחיינות נראית קשורה בעיקר לסירוב לקחת אחריות ולקבל את הגבולות הביתיים, כדאי להציב גבול ברור ו/או לפנות להדרכה אצל איש מקצוע המתמחה בטיפול ביחסים בין הורים לילדים בוגרים, ויכול לסייע סביב סוגיית הצבת הגבולות. למשל, אם בנך אינו מעוניין להחליף לעצמו סדינים- מדוע את מוטרדת מזה? האם זו לא האחריות שלו?
במילים אחרות, חשוב להבחין האן מדובר בקושי או בהיבט "התבגרותי" הקשור ליחסי הורה-ילד, ולפעול בהתאם.
ליטל
.jpg)
