רקע והבהרה חשובה - עוד אין ילדים בתמונה.
כילד חוויתי התעללות בבית הספר וגם בבית, בנוסף להטרדות מיניות לא קשורות לבית או לבית הספר.
חיי מגיל 6 עד גיל 17 בערך היו גיהינום.
10 שנים אחרי תום הזוועות ואני עוד בטיפול ובמקום טוב משהייתי באופן משמעותי, אבל טראומה לא עוברת, רק מגלידה לצלקות.
הדבר הראשון שנתן לי ביטחון עצמי וכלים להגן על עצמי מול בריונים היה אמנויות לחימה- אבא שלי לקח אותי בגיל 11 לאגרוף, אחרי כמה שנים עברתי לאמנות לחימה אחרת עקב כל מיני אילוצים, אבל ידעתי שאת עולם אמנויות הלחימה לא אעזוב, לראשונה בחיי היה לי כוח להגן על עצמי.
אני יודע שיום יבוא ויהיו לי ילדים, כבר עכשיו, עוד לפני שנולדו, אני לא מסוגל לשחרר את המחשבה שבין אם ירצו או לא- אני אשלח אותם לאמנויות לחימה.
אני לא רוצה לכפות על הילדים שלי דרך מסוימת מחד, ומאידך- אני לא חושב שאוכל להיות שקט לגביהם מבלי לדעת שהם מסוגלים לא רק להגן על עצמם פיזית, אלא שיש להם את יכולת ההתמודדות והשליטה הרגשית שאמנויות לחימה נותנות.
כשאני מדמיין את עצמי משחק איתם, חלק מהזמן אני מדמיין את עצמי מאמן אותם בפועל דרך משחק.
אני חושש ממצב שבו הם לא ירצו להתאמן באמנויות לחימה בהקשר של החרדה שלי ממצב בו הילדים שלי יסבלו כמו שאני סבלתי (גם חרדה ממצב שבו הם בריונים קיימת, אבל זה פחות קשור)
האם המניעים שלי לשלוח את ילדיי לאמנויות לחימה בכלל נכונים? האם כדאי שמתישהו ישמעו חלקים רלוונטיים מהסיפור שלי כשישאלו למה אבא כל כך רוצה שנהיה לוחמים ולמה אבא מקפיד באופן כמעט דתי ללכת לאימונים שלו? האם להתעקש איתם על התמדה באמנויות לחימה? עד איזה גיל נכון "להכריח" אותם להתמיד בחוגים אם זאת בכלל גישה נכונה?
חשוב לי גם לא להעביר להם את הטראומות שלי ולא ליצור חדשות, אני רוצה שילמדו שליטה רגשית ולהתמודד עם הרגשות שלהם ועם אירועי חיים היטב ואני קיבלתי את מעט היכולות שיש לי בכך כיום באמנויות לחימה.
באופן כללי- כאבא לעתיד שחווה ילדות קשה, מה קווים מנחים עבורי לא לדפוק את הילדים?