ליטל
עכשיו אחרי כל הכאב הנוראי והטראומות שעובדו בחצי שנה האחרונה הגיע שלב המודעות
אני ממש מרגישה מתי יש לי האפ ומתי יש לי דאון
התנודות מאד חזקות ואני מרגישה בדכאון
היו לי שבועיים של כמו מאניה כזו
יצאתי לדודים ולסבתא שלי ולאמא שלי וכליום בבוקר עשיתי משו אחר ובשלתי וניסיתי לעשות אלף דברים ביחד
בסוף מאפס למאה חזרתי לאפס
שוכבת במיטה עד 12 אלא אם כן יש משו דחוף שאני חיבת שיוציא אותי מהמיטה
אני לא מבשלת רק מכבסת ונמצאת עם הילדים כליום במקום אחר אבל הכל בקושי ממש שורדת את החיים וקשה לי עד בלתי אפשרי
הכל נראה לי כמו הר
הפסיכו שלי אומרת שאני מפונקת וצריכה לקחת אחריות על החיים שלי כי אני חסרת בטחון ומפחדת מהכל אז אין לי רשיון אז אני לא עובדת ולא עצמאית ותלויה כל הזמן בבעלי
היא גם אומרת שעכשיו זה השלב של הדכאון ואני מרגישה את הדכאון הזה
עצוב לי מאד אני איבדתי את השמחת חיים שהיתה לי ואת ההומור והזרימה שהיו לי בכמויות אני לא צוחקת ובקושי מחייכת
אין משו שמרגש אותי או מעציב אותי ואני פשוט עצובה
פעם להתלבש עשה לי טוב היום זה לא מדבר אלי
פעם לנלביש את הילדים עשה לי טוב היום זה לא מדבר אלי
פעם אהבתי לבשל היום זה קשה לי
ובנוסף חזרתי לפגיעות עצמיות לא מסוכנות
יש לי תור לפסיכיאטרית שאמורה לתת לי כדור תומך לדכאון שאני חווה
בגדול אני חווה ריקנות וחוסר סיפוק אבל מצד שני איןלי כח להניע את עצמי
אין לי בטחון להניע את עצמי ואני מפחדת
כל יום אני מפחדת כשבא הלילה שאולי יבא יום עוד יותר משעמם וקשוח ושאני לא אסתדר עם הילדים
מה עושים ליטל? אין לי כח כבר לשרוד את החיים האלה הרבה יותר קל למות מאשר להתמודד ואני באמת נלחמת
אני קמה כל יום בשעה 6 כדי להוציא את הילדה להסעה של הבצפר שהיא בעיר אחרת ומחזירה אותם ונמצאת איתם אחרי צהריים עד הלילה
לעצמי אני כמעט לא מבשלת ניזונה מקורנפלקס וחלב וארוחת ערב כי הילדים בצהרון
אין לי כח ליטל אין לי כח לכלום
איך זה שאנשים נהנים בחיים שלהם ואני ככ סובלת?!