ליטל למה קשה לי ככ
אוף אני לא יודעת למה אני רוצה לחזור לאישפוזים למרות שאני יודעת שאם אני מתאשפזת אין לי בית לחזור אליו
שוב פגעתי בעצמי שוב אני מזמינה פלאשבקים כי עובר זמן ואף אחד מהרעים לא חי רע רק אני סובלת
מצד אחד אני רוצה לדבר על הכאב
שלא יהיה ככ עמוק בפנים ומוסתר מאחורי אלף הגנות
מצד שני כשאני מנסה לגעת בו אני הופכת בעצמי להיות כאב
והילדה הקטנה רוצה רק לעשות בלגן כואב והורס חיים כי כואב לה
אני רוצה להתקדם לנסות למצא מטרות קטנות ולהחזיק בהם
לפסוע בפסיעות פיציות ובטוחות אבל בפועל עושה צעדים מגושמים גדולים ולא מותאמים
אני רוצה לעשות דברים בהדרגה
להחשף בהדרגה
לא לעשות הכל בבום כי אז אני מתגלשת כמו במשחק סולמות וחבלים ישר עד למטה
אני רוצה לדבר על הטראומה בטיפול כי היא נוכחת בתוכי אבל באופן מבוקר כזה שיגע בכאב אבל לא יהפוך אותי לגוש כאב
שאני יצליח לדובב את הילדה הקטנה ולהזכיר לה שמותר שיכאב
זה לא דבר אסור
אני רוצה שגם ההתקדמויות יהיו עדינות איטיות ולא מסוכנות
אני רוצה לבנות לי יומן כזה שכל חודש אני יעשה משו קטן חדש שלא עשיתי עד היום
משו קטן פרור פצפון
כי אני מרגישה שבחודשיים האחרונים עליתי על אוטוסטרדה ואני מנסה לרדת בצורה מאוזנת ולא ממש מצליחה
אני רוצה להחזיר את הילדה שבי הביתה כי בחודש האחרון היא היתה מוסתרת מאחורי מלא הגנות
מלא ססמאות של אני צריכה עבודה אני צריכה להתנדב כשבפועל הכל בריחה אחת גדולה
אני צריכה לעשות דברים לאט
לא בטוח שקשה לי להתחייב
עבדתי בחיים שלי לא מעט
פשוט קשה לי שהכל קורה בבום
אני כל הזמן מרגישה שאני יוצאת לעולם בסערה והסערה הזאת סוגרת עלי ואז אני מרגישה פחד מצמית
ללכת לקניון עם הילדים למשל או ללכת לארועים גדולים זה טיפשי מאד
אתמול היה לי ארוע והלכתי והיה לי כיף ושמח ולא פחדתי כי לקחתי קלונקס כמה שעות לפני והייתי רפויה ונינוחה
אולי זה הפתרון
לפני כל יציאה לקחת קלונקס
לפעמים אפילו לגינה קשה לי לצאת
יצאתי בהתקף היפו מאניה לעןלם ועכשיו אני מנסה לרדת בהדרגה כי פתאם אני מפחדת לצאת מהבית
כי הכל קרה בצורה לא מווסתת
אני לא יודעת למה חזרתי לפגוע בעצמי וחזרתי לרצות אישפוז ושישמרו עלי
מה אני צריכה את זה בכלל