לפני כחודשיים התחלתי טיפול ממוקד לנושא מסויים שאמור היה בהגדרה להימשך בין חודשיים לחודשיים וחצי אבל בתלות בתוצאות (כלומר ניתן להאריך או לקצר לפי הצורך).
בפגישה החמישית, כעשר דקות לפני סיום הטיפול, המטפלת הודיעה לי חד צדדית וללא שום הכנה מראש שלדעתה אפשר לסיים את הטיפול אלא אם אני רוצה להמשיך להיפגש איתה. הייתי בהלם מוחלט. בתחילת המפגש עוד דיברנו כרגיל על מה צריך וכדאי לעשות בהמשך הטיפול ופתאום היא "שלפה" את רעיון הסיום בלי לדבר על זה קודם או לערוך איזה שהוא סיכום על מה הושג או לא עד כה בטיפול. יש לציין שבשלב הזה הטיפול עדיין לא הניב שום תוצאות. היא שאלה אותי באותו רגע מה אני מחליטה ותחת ההלם ביקשתי שאולי ניפגש במרווחים גדולים יותר בין המפגשים. היא הסכימה אולם לא ידעה עדיין מתי תוכל לפגוש אותי ולכן סיימנו את הפגישה בכך שהיא תודיע לי שבועיים אחכ מתי תהיה הפגישה הבאה.
לקח לי כמה ימים ולילות בהם המחשבות על העניין הזה לא עזבו אותי לרגע ואז הודעתי לה בווטסאפ שאני מקבלת את דעתה ושאפשר להפסיק את הטיפול.
אין לי שום עניין במטפלת שלא רוצה לטפל בי או לא רואה את הצורך בכך אבל מאז אני מאד עסוקה במחשבות ובתחושות של כעס ועלבון. לא ברור לי האם זה תקין/אתי ככה פתאום בסוף פגישה להודיע למטופל שהמטפל מעוניין לסיים את הטיפול? האם לא ראוי שהייתה מדברת איתי קודם על האפשרות הזאת ונותנת לי זמן סביר לחשוב על זה? ואם אני אולי לא עשיתי משהו כפי שציפתה לא היה מתאים שהיא תדבר איתי על כך בצורה ברורה? אולי אפשר היה עוד להתקדם עם הטיפול הזה הרי כבר נוצר סוג של קשר בינינו
אני עדיין זקוקה לטיפול אבל עכשיו מאד חוששת לנסות מטפל אחר. איך להתגבר על זה? יש בי צד שחושב שאולי אני סתם עושה עניין ממשהו שהוא לא באמת ככ משמעותי אבל בעיניי זה נחווה ממש כמעט כמו בגידה.