הי, כותבת ומסמיקה.
אני בטיפול (מעולה ומקדם) על רקע של התעללות בילדות, התקשרות פגועה, קשיי וויסות קשים ופגיעה עצמית.
אגש ישר לענין - מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי היסטוריה של אובססיה לאנשים.
כל אדם שנתן לי מילה חמה של יחס, מבט חומל או טיפת הבנה - הפך באחת להיות למושא חלומותיי לתקופה ארוכה, מעולם לא החצנתי את זה והעיסוק האובססיבי תמיד היה מופנם בתוכי, אך הסב לי סבל רב. מחשבות חוזרות ונשנות, דמיונות שעוסקים ביחס נוסף שהלוואי והוא יתן לי, מחשבות על - לו הייתי בת שלו / שלה וכד', לופ של שחזור של כל משפט שהוא אמר לי, וחוזר חלילה. (וחס)
כעת כבר תקופה ארוכה שזה מלווה אותי בטיפול מול הפסיכולוגית שהיא באמת מדהימה, מכילה וקשובה.
אני חוזרת שוב ושוב לקרוא הודעות שלה, להסתכל בתמונות שלה (עשיתי צילומי מסך מתוך פגישות זום שלנו), מחכה לפגישות בקוצר רוח, ומדמיינת שוב ושוב שיחות שלמות איתה. כל דבר שקורה לי אני מדמיינת את עצמי משתפת אותה וזוכה למבטה הכל כך מבין ומכיל.
עברתי על שאלות קודמות בנושא פה בפורום, התשובה האוניברסלית היא להביא את זה לחדר הטיפולים.
מה עושים אם אני לא מסוגלת?
אני כל כך מתביישת בזה, במיוחד שזה דפוס קבוע מגיל קטן, שכנראה מוכיח עד כמה אני פגומה, דפוקה וכמהה לתשומת לב אנושית.
כבר תקופה ארוכה שאני רוצה לשתף אותה אך פשוט לא מצליחה מרוב הבושה...