שלום רב,
אני בן 25, התגייסתי בגיל 18 ליחידה קרבית מאחר שרציתי לתרום את חלקי למדינה. לאחר כחודשיים לא הצלחתי להמשיך- עלו קשיים נפשיים, חברתיים ונוספים שלא אכנס אליהם כרגע אך בשורה התחתונה ובמבט לאחור- לא הייתה לי בשעתו אישיות מספיק מגובשת לעבור את המסלול הזה על אף החזון שהניע אותי בכיוון זה פחות או יותר. לאחר שעזבתי חשתי אשמה נוראית, כל שכן שהייתי שומע על חייל שנפגע או חלילה מת בקרב ועד היום- אני חש בושה מסוימת ואף קנאה באלו שנתנו מעצמם בניגוד אליי. ההסתכלות בפרספקטיבה של זמן לאחור עם הבנת התהליכים שהייתי שרוי בהם אז יש בה מעט כדי לנחם, אך אני חש שלאן שלא אלך העובדה הזאת שלא לקחתי חלק בלחימה למען המדינה על אף שעל פני השטח יש לי את הנתונים לכך(ואפילו יכולת מנהיגות) רודפת אותי, אף פעם לא אהיה ראוי להיות בן המקום הזה, לא עשיתי דבר(חוץ משירות מאוד לא משמעותי) למען קיום המדינה הזאת בעוד שאנשים אחרים שנמצאים אם לא במעגל קרבה ראשוני אליי אז אולי שני או שלישי מסרו את נפשם, חלקם לא איתנו עוד ולצערי (וכולי תפילה שאתבדה) חיי רבים מהם תלוי על בלימה כל עוד נחיה על חרבנו(וזו המציאות היחידה הנראית באופק). הבושה אורבת לי במסדרונות האוניברסיטה, בבני המשפחה של בנות זוג, אם אהיה מורה(מה אומר למועמדים לגיוס שיהיו תלמידיי), ולאן שלא אלך. מעבר לכך גם יש קנאה רבה ותחושת החמצה גדולה לא להיות אחד מ"טובי בחורינו", וקומת הגבריות משתוחחת לעתים נוכח עובדה זאת.
בעיקר יש איזו תחושה של אשמה ובושה נוקבת מאוד, למה הם ישלמו מחיר ואני אתחמק? הלוואי והייתה דרך לתקן זאת איכשהו, כי לפעמים אני חש שאני נושא איתי זיכרונות בדויים שאני מייצר מתוך תשתית האשמה, זיכרונות של סבל רב ושל אבדן שלא חוויתי, כדי לנסות קצת להבין ולהתקרב(על אף שלעולם לא אצליח) אל אותם צעירים אמיצים וקדושים ואל השכול המכה פה בכל פינה.