אגו אנטי-ליבידינלי הינו מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן, אשר מייצג חלק מהאגו המפוצל מהעצמי, האחראי על גיבוש עצמאות ונפרדוּת מאחרים. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על ההתפתחות והמאפיינים של אגו אנטי-ליבידינלי.
אגו אנטי-ליבידינלי הינו מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, טען כי מטרתו של האדם הינה השגה מקסימלית של עונג, וכי האחראי על כך הוא הליבידו, מבנה נפשי השוכן באיד ומרכז את כלל היצרים המיניים של האדם. פיירברן לא שלל את קיומו של הליבידו, אבל טען כי מטרתו של הליבידו איננה השגת עונג אלא השגתו של האובייקט (הורים ואחרים משמעותיים לאורך החיים).
פיירברן תיאר מבנה נפשי הבנוי מאובייקטים פנימיים, אשר הופנמו מהתנסויות עם דמויות משמעותיות בילדות, ומחלקי אגו מפוצלים מהעצמי הקשורים לאותם אובייקטים פנימיים. קיימים שלושה סוגים של אובייקטים פנימיים - אובייקט פנימי טוב ומקבל ושני סוגים של אובייקטים פנימיים רעים ולא מספקים - אובייקט מרגש ואובייקט דוחה. אל מולם ממוקמים שלושה חלקי אגו - מרכזי, ליבידינלי, ואנטי-ליבידינלי. כל זוג של אגו / אובייקט יוצרים קונסטלציה נפשית באדם, ושלושת הזוגות יחד מהווים את המבנה הנפשי על פי פיירברן.
האגו האנטי-ליבידינלי הינו החלק המפוצל של העצמי הקשור לאובייקט הדוחה (Rejecting Object). האובייקט הדוחה הוא אובייקט לא מספק ומודחק, המורכב מהפנמה של תגובות ההורים אל הילד, אותן הוא תופס כמזניחות, מתעללות ודוחות. האגו האנטי-ליבידינלי, הזכה לכינוי "החבלן הפנימי", מתעצב אל מול המאפיינים המתסכלים והדוחים של ההורים, ומקושר לאובייקט הדוחה דרך רגשות של כעס ועצב. בכך, הוא מהווה את החלק ההרסני של העצמי, ומפנה אגרסיביות כלפי האגו הליבידינלי והאובייקט המרגש במטרה להפחית את הכאב של כמיהה בלתי מסופקת לאהבה. בתהליך ההתפתחות, אחראי האגו האנטי-ליבידינלי על גיבוש עצמאות ונפרדוּת מאחרים. במקרים פתולוגים, כאשר ההתכנסות פנימה הינה קיצונית מדי, הוא עלול להוביל להסתגרות ולהתרחקות מחברתם של בני אדם, כזו המאפיינת למשל הפרעת אישיות סכיזואידית.
מקורות
ברמן, ע. וכספי-יבין, י. (1991). מבוא לפסיכולוגיה (יחידה 10: תיאוריות על האישיות). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
Guntrip, H. (1973). Psychoanalytic Theory, Therapy, and the Self. New-York: Basic Books
Skelton, R. M. (Ed.). (2006). The Edinburgh international encyclopaedia of psychoanalysis (pp. 72-73). Edinburgh: Edinburgh University Press
