אגו ליבידינלי הינו מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן, אשר מייצג חלק מהאגו המפוצל מהעצמי, המכוון את האדם ליצור קשרים ומגע עם אנשים בעולם החיצוני. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על ההתפתחות והמאפיינים של אגו ליבידינלי.
אגו ליבידינלי הינו מונח אותו טבע הפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן. פיירברן הסתמך על המונח ליבידו, שהוגדר בתיאוריה הקלאסית של פרויד בתור מכלול היצרים המיניים של האדם, אשר שוכנים באיד ומשמשים כמניע לכלל ההתנהגות האנושית. לעומת פרויד, טען פיירברן כי הליבידו איננו מוּכוון-עונג אלא מוּכוון-אובייקט, כלומר, המטרה היסודית של האדם איננה השגת עונג אלא השגת קרבה אל האובייקטים המשמעותיים (כגון הורים ואחרים משמעותיים לאורך החיים).
המבנה הנפשי שהציג פיירברן בנוי מאובייקטים פנימיים, אשר הופנמו מהתנסויות עם דמויות משמעותיות בסביבה, ומחלקי אגו המפוצלים מהעצמי וקשורים לאותם אובייקטים פנימיים. קיימים שלושה סוגים של אובייקטים פנימיים - אובייקט פנימי טוב ומקבל ושני סוגים של אובייקטים פנימיים רעים ולא מספקים - אובייקט מרגש ואובייקט דוחה. אל מולם ממוקמים שלושה חלקי אגו - מרכזי, ליבידינלי, ואנטי-ליבידינלי. כל זוג של אגו / אובייקט יוצרים קונסטלציה נפשית באדם, ושלושת הזוגות יחד מהווים את המבנה הנפשי על פי פיירברן.
האגו הליבידינלי הינו החלק המפוצל של העצמי הקשור לאובייקט המרגש (Exciting Object). האובייקט המרגש הוא אובייקט לא מספק ומודחק, המורכב מהפנמה של תגובות ההורים אל הילד, אותן הוא תופס כמפתות ומבטיחות אהבה, אך למעשה מובילות לחוסר סיפוק ונמצאות תמיד מחוץ לטווח השגתו של הילד. האגו הליבידינלי מחובר לאובייקט המרגש דרך תחושות או אפקטים של כמיהה וחשק בלתי מסופקים. קונסטלציית האגו הליבידינלי/אובייקט מרגש מקושרת לערגה ותקווה תמידיים, אפילו במצבים קשים. בבגרות, האגו הליבידינלי הוא החלק של האישיות המכוון את האדם ליצור קשרים ומגע עם אנשים בעולם החיצוני. במקרים פתולוגיים הוא עשוי להוביל לתלותיות-יתר ולאובדן עצמי בתוך קשרים, המאפיינים למשל הפרעת אישיות תלותית.
מקורות
ברמן, ע. וכספי-יבין, י. (1991). מבוא לפסיכולוגיה (יחידה 10: תיאוריות על האישיות). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
Skelton, R. M. (Ed.). (2006). The Edinburgh international encyclopaedia of psychoanalysis (pp. 72-73). Edinburgh: Edinburgh University Press
