אגו מרכזי הינו מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן, אשר מייצג חלק מהאגו המפוצל מהעצמי, האחראי על תיווך בין האגו הליבידינלי לבין האגו האנטי-ליבידינלי. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על ההתפתחות והמאפיינים של אגו מרכזי.
אגו מרכזי הינו מונח אותו טבע הפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן. פרויד, אבי הפסיכואנליזה, טען כי המניע הבלעדי להתנהגות האנושית הינו עקרון העונג, כלומר, השגה מקסימלית של עונג והימנעות מקסימלית מכאב. על השגת העונג אחראי הליבידו, מבנה נפשי השוכן באיד וכולל בתוכו את כלל היצרים המיניים של האדם. רונלד פיירברן לא שלל את מונח הליבידו של פרויד, אבל טען כנגדו כי מטרת העל של הליבידו איננה השגת עונג, אלא השגת האובייקט (אובייקט במובן זה מתייחס למערכות יחסים עם הורים או אחרים משמעותיים לאורך החיים). חיפוש האובייקט נותר מרכזי גם כאשר המפגש איתו כרוך בכאב. כך, ניתן להסביר תופעות כגון ילדים שעברו התעללות מצד הוריהם, אך אינם מבקשים להתרחק מהם, אלא להיפך, עושים הכל כדי למצוא את קרבתם.
פיירברן תיאר שני סוגים של מבנים: הראשון הוא אובייקטים פנימיים, אשר הופנמו מהתנסויות עם דמויות משמעותיות בסביבה; השני הוא חלקי אגו המפוצלים מהעצמי וקשורים לאותם אובייקטים פנימיים. פיירברן הציג שלושה סוגים של אובייקטים פנימיים - אובייקט פנימי טוב ומקבל, ושני סוגים של אובייקטים פנימיים רעים ולא מספקים, אותם כינה אובייקט דוחה ואובייקט מרגש. אל מולם הוא מיקם שלושה חלקי אגו - מרכזי, ליבידינלי, ואנטי-ליבידינלי. כל זוג כזה של אגו / אובייקט יוצרים קונסטלציה נפשית באדם, ושלושת הזוגות יחד מהווים את המבנה הנפשי.
על פי פיירברן, הפיצול של האגו מתחיל בילדות המוקדמת, כאשר האגו מפוצל לשני חלקים נפרדים ולא מודעים בעיקרם: האגו הליבידינלי, המתפתח בתגובה למאפיינים המבטיחים והמגרים של ההורים; והאגו האנטי-ליבידינלי, המתפתח בתגובה למאפיינים המתסכלים והדוחים שלהם. האגו המרכזי, לעומתם, הוא המבנה המודע אשר קשור לאובייקט הטוב המורכב מאינטרקציות מקבלות, נעימות ומכילות עם ההורים. כמבנה נפשי הוא פועל כ"מתווך" בין שני חלקי האגו, דואג למנוע השתלטות של אחד החלקים הקיצוניים הללו ומאפשר לאדם ליהנות מתחושה של חופש ושל עצמאות אישית. ככל שהחלקים המספקים והבלתי בעייתיים של ההורים בולטים יותר בילדות, כך תהיה הנוכחות של האגו המרכזי בחייו של הילד משמעותית יותר, מה שיוביל אותו להסתגלות טובה ולבריאות נפשית.
מקורות
ברמן, ע. וכספי-יבין, י. (1991). מבוא לפסיכולוגיה (יחידה 10: תיאוריות על האישיות). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
Guntrip, H. (1973). Psychoanalytic Theory, Therapy, and the Self. New-York: Basic Books
Skelton, R. M. (Ed.). (2006). The Edinburgh international encyclopaedia of psychoanalysis (pp. 72-73). Edinburgh: Edinburgh University Press
