על פי התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, כל התפקודים הנפשיים של האדם נוצרים מתוך האנרגיות הנפשיות של האיד, המבנה הנפשי איתו מגיע התינוק אל העולם, המכיל בתוכו את האינסטינקטים והדחפים המולדים הפרימטיביים. ככל שהילד גדל ומתפתח, הוא נדרש לפתח מנגנונים שיגבילו את פעילות הדחפים, וכן כישורים הסתגלותיים הנדרשים לתפקוד בחברה. כל אלה, לטענת פרויד, מתפתחים כתוצאה מקונפליקט של האגו עם הדחפים הפרימיטיביים של האיד. למשל, דחף הרעב יוצר אצל התינוק חוסר נוחות, אותה הוא יכול להשקיט באמצעות קריאה לאם שתאכיל אותו. לשם כך נדרש התינוק לזכור שהאם היא זו שמיניקה ומספקת את המזון, יכולת המתפתחת כחלק מתפקודי האגו.
היינץ הרטמן, אשר נחשב לאבי פסיכולוגיית האגו, התנגד לתפיסה זו וטען כי כבר מרגע לידתו מגיע התינוק לעולם עם אגו בסיסי פרימיטיבי, המאפשר לו להסתגל אל הסביבה שלו באופן מקסימלי. האגו הבסיסי הזה ממשיך להתפתח באמצעות מבנה נפשי אותו כינה הרטמן איזור האגו המשוחרר מקונפליקט. באיזור זה המגע של האגו עם המציאות הינו ישיר, ולפיכך התפתחותם של כישורים כגון שפה, חשיבה, תפיסה ומוטוריקה, מתבצעת באופן עצמאי לצורך התמודדות עם אתגרי החיים, ללא תלות בדחפי האיד או בציוויים של הסופר-אגו.
ביבליוגרפיה
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
Guntrip, H. (1973). Psychoanalytic Theory, Therapy, and the Self. New-York: Basic Books.
