Encopresis - בריחת צואה | אנקופרזיס

אנקופרזיס (בריחת צואה) היא הפרעה התפתחותית בילדות המתבטאת בדפוס חוזר של בריחת צואה בנסיבות שאינן מותאמות (כלומר, לא בשירותים), לאחר הגיל שמבחינה התפתחותית מצופה מהילד להתאפק. מרבית הילדים רוכשים שליטה על הסוגרים עד גיל 4, ולכן הופעת אירועים חוזרים של בריחת צואה לאחר גיל זה עשויה להעיד על קושי הדורש התייחסות.

שכיחות ההפרעה נעה סביב 1%–4% בקרב ילדים, והיא שכיחה יותר אצל בנים מאשר אצל בנות. אנקופרזיס מופיעה בעיקר בגיל הילדות המוקדמת, ושכיחותה פוחתת בהדרגה עם העלייה בגיל.

מה הם התסמינים הקליניים של בריחת צואה?

התסמינים יכולים להתבטא בדליפה חוזרת של צואה בדרגות שונות של תדירות ועוצמה, החל מאירועים נקודתיים ועד זליגה חוזרת ואף כמעט רציפה, לעיתים גם במהלך הלילה. במקביל, עשויים להופיע ניסיונות הסתרה, התעלמות מהאירועים או התנהגויות נלוות של הימנעות מהתרוקנות בשירותים, בעיקר כאשר קיימת חוויה של כאב או אי־נוחות.

התסמינים אינם מוגבלים להיבט הפיזי בלבד, ולעיתים קרובות הם מלווים בקשיים רגשיים וחברתיים, כגון בושה, ירידה בערך העצמי, הימנעות מסיטואציות חברתיות (כגון בית ספר או מסגרות חברתיות), הפרעת חרדה וקונפליקטים במרחב המשפחתי סביב הרגלי היגיינה ושליטה.

אבחנה ע"פ ה-DSM-5-TR

לפי עידכון המהדורה החמישית של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני (DSM-5-TR), אבחון ההפרעה נסמך על קיומם של הקריטריונים הבאים:

א. בריחה חוזרת של צואה במקומות שאינם מיועדים לכך, כגון על הבגדים או על הרצפה.
ב. לפחות אירוע אחד בחודש במשך תקופה של שלושה חודשים לפחות.
ג. הגיל הכרונולוגי הוא לפחות ארבע שנים, או לחלופין הילד/האדם נמצא בשלב התפתחותי שבו כבר מצופה שליטה על הסוגרים.
ד. ההתנהגות אינה מוסברת באופן מלא על ידי השפעה פיזיולוגית של חומרים (למשל משלשלים), או על ידי מצב רפואי כללי, למעט מצבים שבהם קיימת עצירות המובילה לבריחת צואה.

מה הם הגורמים לבריחת צואה?

על פי המחקר, הגורמים להתפתחות אנקופרזיס משלבים היבטים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים וסביבתיים.

גורמים פיזיולוגיים: במרבית המקרים, אנקופרזיס קשורה לעצירות כרונית העלולה לגרום לדליפה בלתי רצונית של צואה. עצירות כרונית יכולה להיות מושפעת מהרגלי תזונה, קשיי התרוקנות ולעיתים גם ממצבים רפואיים שונים, ולכן חשוב לבצע בירור רפואי מתאים.

גורמים פסיכולוגיים: ילדים החוששים משימוש בשירותים, חוו בעבר כאב בזמן יציאה או חשים מבוכה סביב הנושא, עשויים להתאפק ולהימנע מהתרוקנות, דבר העלול להוביל לעצירות, המהווה כאמור בסיס שכיח לאנקופרזיס. אצל חלק מהילדים, הקושי עשוי להיות קשור גם למאבקי שליטה המתבטאים בסירוב להשתמש בשירותים או בהתנגדות להיענות לדרישות המבוגרים.

גורמים סביבתיים: גם לסביבתו של הילד עשויה להיות השפעה על התפתחות אנקופרזיס. תהליכי גמילה מלחיצים או לא עקביים, לחץ סביב רכישת שליטה על הסוגרים ותגובות ביקורתיות או מענישות בעקבות אירועי בריחת צואה עשויים להגביר את הסיכון להתפתחות אנקופרזיס או להחמיר את התסמינים הקיימים.

כיצד ניתן לטפל בבריחת צואה?

הטיפול באנקופרזיס מבוסס לרוב על גישה רב־מערכתית, המשלבת התערבות רפואית, התנהגותית, רגשית ומשפחתית. מטרת הטיפול היא ליצור הרגלי התרוקנות תקינים, להפחית הימנעות ובריחת צואה, ולחזק את תחושת השליטה, המסוגלות והוויסות של הילד:

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי CBT - מבין ההתערבויות הרגשיות, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי נחשב על פי מחקרים לגישה המומלצת לטיפול באנקופרזיס. טיפול זה מתמקד בהפחתת חרדה סביב השימוש בשירותים, סיוע לילד בהתמודדות עם תחושות של פחד או בושה ועידוד הרגלי התרוקנות תקינים באופן הדרגתי, במיוחד במצבים בהם קיימים היבטים של הימנעות או קושי רגשי משמעותי.

טיפול התנהגותי: מטרת הטיפול היא לחזק הרגלי התרוקנות תקינים ולשפר את תחושת השליטה של הילד. הטיפול כולל יצירת שגרה קבועה של ישיבה בשירותים בזמנים מוגדרים (למשל לאחר ארוחות), לצד שימוש בחיזוקים חיוביים על ניסיונות הצלחה. דגש מרכזי מושם על הפחתת ענישה, ביקורת או תגובות של בושה, אשר עלולות לשמר הימנעות ולהחמיר את הקושי.

הדרכת הורים: מטרתה לסייע להורים ביצירת תגובה עקבית, רגועה ולא שיפוטית לאירועי בריחת צואה, בהפחתת מאבקי כוח סביב הנושא, ובהגברת שיתוף הפעולה של הילד בתהליך.

מקורות