דום נשימה בשינה היא הפרעת שינה מסוג יתר-שינה הקשורה למערכת הנשימה. הסובלים ממנה מפסיקים לנשום מספר פעמים במשך השינה, למשך 10 שניות ומעלה. הפסקות נשימה בשינה נחשבות לפתולוגיות כאשר הן קורות 5 פעמים בשעה או יותר, שהן לפחות 30 הפסקות נשימה בשנת לילה של 7 שעות. במקרים קשים עלולים להתרחש גם 700 אירועים של דום נשימה בלילה אחד, והפסקות נשימה הנמשכות כ-60 שניות כל אחת.
למרות שהפסקת הנשימה מעירה את הישן כדי שיוכל לחדש את נשימתו, הוא עצמו לרוב אינו מודע אליה. התלונות השכיחות של הסובלים מדום נשימה בשנתם הן על נחירות קולניות, עייפות קשה בבוקר ונטייה להירדם במשך היום. הישנוניות בשעות היום יכולה להופיע בדרגות חומרה שונות, החל בנטייה להירדם במצבים פאסיביים, ועד להרדמות בשעת פעילות, למשל תוך כדי שיחה או אכילה. לעיתים התלונות הן לא על הרדמות אלא על עייפות קשה, המלווה בכאבי ראש וטשטוש עם היקיצה. ההתנהגות בשעת שינה מאופיינת בד"כ בתנועה מרובה, חוסר שקט ויקיצות מרובות, לעיתים מתוך תחושת מחנק. במקרים קשים יופיעו גם סימנים נפשיים של עצבנות או דיכאון, וירידה בכשרים מנטאליים ואינטלקטואליים כמו יכולת הריכוז והזיכרון. תחושת יובש בפה בבוקר מופיעה לעיתים אצל הסובלים מדום נשימה, משום המאמץ בשעות הלילה לחדש את הנשימה דרך הפה. שינויים דרמטיים בלחץ הדם ובקצב הלב עלולים אף הם להתלוות לדום נשימה בשינה, כאשר תוך כדי חידוש זרימת האוויר עולה לחץ הדם הכללי לרמות גבוהות, לעיתים עד ל-300/200 מ"מ כספית. השינויים האופייניים בקצב הלב הם האטה עם הפסקת הנשימה, והאצה משמעותית עם חידוש הנשימה, לעיתים עד כדי מעבר חד מ-30 ל-100 פעימות בדקה.
מקורה של תסמונת דום נשימה בשינה יכול להיות במערכת העצבים המרכזית- הפסקה במרכז הנשימה במוח ובדחף הנשימתי. במקרים אלה חידוש הנשימה מתבצע ללא מאמץ שרירי, ובד"כ הירידה ברמת החמצן בדם אינה גדולה. לעומת זאת כשמקורן של הפסקות הנשימה הוא חסימה של דרכי האוויר בלוע, המאמץ הגופני לחידוש הנשימה הוא אדיר ומעייף. ישנם גם מקרים בהם מקור החסימה הוא מעורב: הפסקת זרימת האוויר מתחילה במערכת העצבים, אך כשחוזר הדחף הנשימתי זרימת האוויר נתקלת בחסימה של נתיבי האוויר.
שכיחות ההפרעה
לא מדובר בהפרעה נדירה, וההערכה היא שכ-1%-1.5% מהגברים הבוגרים סובלים ממנה. הפרעה זו נפוצה יותר אצל גברים, כאשר היחס בין גברים לנשים הוא בערך 10:1. ההפרעה נפוצה במיוחד בקרב גברים בגילאי 40-60, אז עולה השכיחות לכ-5%, במיוחד בקרב גברים בעלי נטייה להשמנה.
אבחון
האבחון מתבצע במעבדה המתמחה באבחון הפרעות שינה, באמצעות בדיקת EEG, מעקב אחרי מערכת הנשימה ותפקוד הלב בשעת שינה, ובדיקה פוליסומנוגרפית, הבודקת מדדים פיזיולוגיים רבים בזמן השינה.
טיפול
מכיוון שהתסמונת ממקור חסימתי נפוצה יותר מהפסקות נשימה שמקורן במערכת העצבים, טיפול הבחירה הוא הזרמת אוויר בלחץ אל נחיריו של האדם הישן. בטיפול, המכונה nCPAP (nasal Continuous Positive Airway Pressure), מולבשת על אפו של החולה מסכה המותאמת לו ומחוברת למדחס אוויר. המדחס מזרים אוויר בלחץ לאף, על מנת לפרוץ את החסימה בדרכי האוויר. כיום מטופלים חולים רבים באמצעות הזרמת אוויר בלחץ חיובי, כאשר רובם משתמשים במכשיר מדי לילה.
טיפולים אחרים הם מסובכים יותר, וכרוכים בניתוח קנה הנשימה- באמצעות יצירת חור קטן בקנה הנשימה ניתן לעקוף את החסימה בדרכי הנשימה. זהו טיפול יעיל, אך מאחר ולעיתים נלווים לו סיבוכים ותופעות לוואי, מגבילים את השימוש בו למקרים קשים.
גורמים מקלים ומחמירים: ירידה במשקל מומלצת בנוסף לטיפול ויש לה השפעה חיובית ומקלה. לעומת זאת שימוש בתרופות מרגיעות, תרופות שינה, סמים או אלכוהול הינו מסוכן עבור אנשים הסובלים מדום נשימה בשינה, משום שהם משפיעים על מערכת העצבים בצורה המחמירה את הבעיה, עד כדי סכנה ממשית לחייהם.
מקורות
פ. לביא (1993), עולמה הקסום של השינה , הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד
פ. לביא, י.דגן (1987) המימד הפסיכולוגי בהפרעות שינה, מתוך "שיחות" כרך 1, חוברת 3, יוני 87'.
Kaplan H.I, Sadock B.J, Grebb J.A (1997) Synopsis of psychiatry, Behavioral sciences, Clinical Psychiatry, eighth edition
